במכורים אנונימיים בתור האדם שמעולם לא השתמש בסמים; עובדי התמיכה שבאמת הגיעו; והמטפלים ברשת שלא ידעו להתמודד עם המצב.
דיברתי עם גבר שניסה לעודד אותי באחת מקבוצות תמיכת העמיתים הישראליות שאחרי 7 באוקטובר. זו הייתה קבוצת וואטסאפ לא רשמית, בעיקר ישראלים, בלי מנהיג אמיתי, רק אנשים שמחזיקים זה את זה. סיפרתי שם קצת על מה שעברתי. הוא היה בשירות מילואים פעיל והתמודד עם קשיים משלו. הוא פנה אליי בפרטי והציע שאלך ל-NA, מכורים אנונימיים. אני לא מכור, אלא אדם שקיבל טיפול תרופתי לא נכון, והסברתי לו את זה. הוא אמר שכדאי לנסות בכל זאת. סיפר שיש מפגשים מקוונים וגם פנים אל פנים, ומצאתי את האתר שמרכז מפגשים מקוונים מכל העולם. קיוויתי שאולי יהיו שם כמה אנשים שעוברים את מה שאני עובר, אבל האמת היא שהסיבה שהלכתי הייתה אותה סיבה שבגללה הייתי בקבוצות האלה בכלל: לא להיות לבד.
* היו לי שיחות הווידאו עם החברים מהגמילה, אבל רק כשהם היו מחוברים, ובגלל הפרשי השעות זה היה לרוב כשאני לא הייתי. בקבוצת Benzo Warriors, שבה הגיליון שלי עדיין פורסם ככלי ההפחתה הרשמי, היו מפגשי זום פעמיים בשבוע, אבל תמיד ב״שעה הלא נכונה״ לאנשים באזור אסיה־פסיפיק, בסביבות שתיים עד חמש לפנות בוקר. הם לא הסכימו לשנות לשעה אחרת.
יש אירוניה שאני חוזר אליה שוב ושוב: מעולם לא השתמשתי בסמים להנאה. והנה אני במכורים אנונימיים, כי רופא נתן לי צנצנת של מאה כדורים, ואני איבדתי מספיק מהציניות הישראלית שלי כדי להאמין לו שיהיה בסדר.
אחת הקבוצות היחידות שמצאתי שפעלה בכל יום הייתה הקבוצה המקוונת של סאנשיין קוסט. יש רשימה שלמה של קבוצות מקוונות, חלקן יומיות וחלקן שבועיות. באופן משעשע, בערך 90% מהאנשים במפגש ״סאנשיין קוסט״ היו אמריקאים, כי השעה התאימה לערב שלהם. היה מצחיק לשמוע בכל בוקר אנשים במבטא אמריקאי פותחים ב״ברוכים הבאים לקבוצת סאנשיין קוסט, קווינסלנד״. אבל אהבתי את זה, כי בעיניי אמריקאים פתוחים ומוחצנים יותר מאוסטרלים, ופגשתי שם אנשים נחמדים מאוד. לרוב אלה היו אותם פנים בכל יום, וזה נתן תחושת קהילה. אחד או שניים גם הפסיקו בנזודיאזפינים, אבל ב-NA יש כלל מוזר שלא מציינים את ה״חומר״ שלך, אז לרוב לא אומרים אותו ולקח לי זמן להבין. אמרתי מראש שאולי אני לא ממש שייך, והסברתי את המצב בחמש דקות השיתוף הראשונות שקיבלתי. הם לא שופטים, רק אומרים להצטרף בכל זאת. אחר כך אישה אמריקאית נחמדה, מורה, סיפרה לי בפרטי שגם היא מפחיתה ושהמצב שלה נורא. זה גבה ממנה מחיר קשה, והיינו מדברים אחרי המפגשים ומעודדים זה את זה.
יש בזה קומדיה שחורה: אמורים להיות ״נקיים״ כדי לשבת בחדר, אבל אף אחד מאיתנו לא לקח משהו ״מלוכלך״. ניסינו להפסיק תרופה לאט, במיליגרמים. עשינו את הדבר הנכון. גם התנגדתי לומר ״אני מכור״. לא ראיתי את עצמי כך, כי זה היה מצב רפואי יותר מפסיכולוגי, ובקהילת הבנזודיאזפינים התנגדנו מאוד למילה הזו והעדפנו ״תלוי״, שהיא מדויקת יותר.
יום אחד אחד המשתתפים בזום היה ״בית החלמה״ שנמצא ממש כמה קילומטרים ממני. אחד הדיירים, בחור צעיר, בלונדיני ונאה, שיתף. בעיניי הוא היה פשוט יפהפה. דיברתי איתו בפרטי, והוא שמח להכיר אותי והזמין אותי לבית לפגוש אותו ואת האחרים. אז נסעתי לשם. למזלי זה היה קרוב, כי לא הרגשתי טוב. אמרתי שלום. הם גרו בבית בפרוור ואפילו הייתה בריכה! כל כך רציתי בריכה, והוא אמר שאני יכול לבוא לשחות מתי שארצה. מה שהפריע לי מאוד היה שרובם עישנו. תמיד מצאתי מוזר שאנשים ב-NA אומרים שהם ״נקיים״ מסמים, כשניקוטין הוא חומר ממכר. ואז אישה מבוגרת קראה לי פנימה. היא הייתה מעין ה״אמא״ של הבית, שהיה שלה, והיה לה חצי משרד בסלון. היא התחילה להרצות לי. אי אפשר לקרוא לזה שיחה, זו הייתה הרצאה, על להיות מכור ועל כל ההיסטוריה שלה. היא גם אמרה שהבחור שדיברתי איתו אוטיסט ומכור בהחלמה. כששאלתי אותו למה היה מכור, הוא אמר: ״כל מה שהיה זמין, הייתי לוקח״. היא נתנה להם מקום להישאר ולהחלים, אבל האנרגיה שלה הייתה שתלטנית מאוד. היא המשיכה להרצות במשך מה שהרגיש כמו שעה על סיפור חייה הסוער כמכורה בעצמה, וזה השאיר אותי מרוקן. זה גם הכעיס אותי מאוד, כי באתי בשביל הבחור, לא כדי ש״יגייסו״ אותי. זה הרגיש כמו נאום מכירה, למרות שלא היה כזה. אבל לא היה לי נעים לצאת מהחדר עם החבר החדש. כשבסוף שאלה מה עובר עליי והסברתי, היא התחילה להראות כל מיני ויטמינים שהיא לוקחת ושאולי יהיו טובים גם לי. שוב, אף אחד שם לא באמת עבר את מה שעברתי. גם לא אהבתי את העשן, כי לפעמים הסתובבו בבית עם סיגריות.
בשלב מסוים אמרתי שאני ממש חייב ללכת כי אני לא מרגיש טוב. נפרדתי, והבחור שאל אם אבוא שוב. חשבתי שכן ואמרתי שכן. אבל לא באתי. האישה הזו הלחיצה אותי מאוד, וגם המעשנים, ולא הייתי במצב לעימותים. הייתי חלש וחסר ביטחון עצמי גם ככה. אני עדיין מקווה לפגוש אותו שוב יום אחד.
קצת אחר כך מצאתי ברשימת קבוצות NA גם מפגש לגברים בלבד קרוב אליי. יום אחד אזרתי אומץ והלכתי, למרות שהתחיל בשבע בערב, כשאני בדרך כלל מתחיל את ״טקס השינה״. בגלל שהמפגש היה רק לגברים, נוצר שילוב מוזר ונפלא: בערך חצי מהמשתתפים הומואים, והחצי השני מכורים עם מראה מחוספס ומאצ׳ואיסטי. זה הזכיר לי את בריכת הגברים בהמפסטד הית׳ כשגרתי באנגליה: חצי הומואים וחצי יהודים חרדים. החיים ממשיכים להגיש שילובים מנוגדים כאלה כשמפרידים לפי מין! לא הזכרתי קודם, אבל אף פעם לא ממש הבנתי את ההיגיון במבנה המפגש: ב-NA כל אדם, אם הזמן מאפשר ובדרך כלל בבחירה אקראית, מוזמן לשתף חמש דקות, וכל האחרים שותקים בלי שיחה ביניהם. ואז הבא בתור. יש בזה היגיון, אבל כל הזמן רציתי שתהיה אפשרות לשיחה אמיתית, לפחות בסוף. בכל זאת הלכתי כי הייתי צריך כל סוג של חברה, וכן דיברתי עם אנשים לפני ואחרי. לצערי רובם יצאו די מהר אחרי המפגש, אף שלפעמים נפגשו לארוחת ערב לפניו. סיפרתי מה קרה לחבר שלי ב-The Currumbin Clinic, וחלקם אמרו שהם בעצמם עובדים במסגרות גמילה. הם היו נחמדים מאוד, ואני עדיין מחבב את האנשים שפגשתי. אחד מהם תפס לי את העין והיה חמוד מאוד. באותה תקופה יצאתי בכל אחר צהריים לחוף או לנהר כדי לשחות במים הקרים, כי זה עזר מאוד לחרדה בחזה. יום אחד, אולי שבוע אחרי המפגש הראשון, הוא ובן זוגו טיילו שם עם הכלב. הוא הרכיב משקפי שמש, אז בהתחלה לא זיהיתי אותו כשבא לומר שלום. נדמה לי שפשוט לא ציפיתי לראות אותו שם! הוא דיבר איתי וזה היה נחמד מאוד. גם הוא נפל כמה פעמים ב״מלכודת הבנזודיאזפינים״, אבל עשה גמילה מהירה. אני לא יודע איך הוא יצא מזה בסדר. הדברים האלה מסוכנים, וכמו שאמרתי בפרקים קודמים, צריכים להיות לא חוקיים כשמדובר בגמילה מתרופות פסיכיאטריות. הוא סיפר שהם עברו לבית קרוב מאוד אליי, וממש רציתי שיזמין אותי יום אחד. הרגשתי בודד מאוד. הייתי מזמין אותו אליי, אבל בכנות, הבית שלי היה אז מבולגן ומביך. בכל מקרה, זה לא קרה. אבל היה נעים לראות אותם בכל יום שלישי. שוב, אנשים ממש ממש נחמדים, אף שאני תמיד ישבתי שם עם מסכה, כי הקורונה עדיין הייתה עניין רציני גם אחרי החיסונים ולא יכולתי להרשות לעצמי לחלות בשום דבר.
אחד הרגשות הכי חזקים כשישבתי שם היה קנאה בעולם שלם שלא הייתה לי גישה אליו. לאנשים האלה היו ספונסרים, בחינם, זמינים בכל שעה. היו להם הצעדים. הייתה להם מסגרת שמחזיקה אותם. בגמילה מבנזודיאזפינים, ובעצם מכל תרופה פסיכיאטרית, שום דבר מזה לא קיים. האנשים היו חמים, סקרנים ושמחו לדבר איתי. כשהייתי בודד כל כך, הערכתי את החום הזה יותר מכפי שקל לי לתאר. גם היה נעים להיות כהומו בין הומואים אחרים, ובין סטרייטים מקבלים מאוד, בלי שיפוטיות.
לא הכול נכשל, אף שגם הטוב הגיע עטוף באותו תפקוד לקוי. הארגונים Life Lived Well, Wesley Mission ו-PCCS, כלומר Primary & Community Care Services, הם ארגונים לא ממשלתיים שמקבלים כסף מהממשלה כדי לספק תמיכה שהממשלה בעצמה אמורה לספק. אז השירות חינם, אבל מחכים. אף שכבר ביקרתי ב-PCCS, כמו שסיפרתי קודם, מארי מ-Life Lived Well הייתה זו ששכנעה אותי להצטרף לתוכניות שלהם, כל עניין ההפניות. לתוכנית שרציתי, זו שעוזרת גם להתמצא ב-NDIS, תוכנית הסיוע לאנשים עם מוגבלות באוסטרליה, הייתה רשימת המתנה של חודשים. אז בינתיים הכניסו אותי לתוכנית של Wesley Mission שהייתה זמינה לשלושה חודשים.
ב-Wesley פגשתי שני אנשים לסירוגין. שבוע אחד טים, בתפקיד שקשור לרווחה אישית, ובשבוע שאחריו מינה, עובדת סוציאלית עם קצת הכשרה בפסיכולוגיה. היו גם ״פעילויות״: הליכות סביב האגם, קבוצת תיפוף וקבוצת אמנות. בהליכות בדרך כלל הייתי רק אני, לפעמים עוד אדם, עם טים ועובד נוסף, ברזילאי שממש הסתדרתי איתו. הוא היה חם ואוהב חיבוקים, וזה מצא חן בעיניי כי גם אני כזה. לצערי לקראת הסוף כעסתי עליו והתלוננתי שהיציאות תמיד רחוקות ממני. הוא הסביר שהם מנסים לעודד אישה שמרותקת לבית בגלל אגורפוביה להצטרף, כי היא גרה קרוב. אבל עדיין לא הייתי מרוצה, כי בפועל בדרך כלל הייתי רק אני, ואולי עוד אדם לפעמים. היו מעט מאוד משתתפים, אם בכלל. אותה אישה מעולם לא הגיעה. הרגשתי שאני נענש על האומץ כן לצאת, וגם לי לא היה קל לצאת מהבית, במיוחד בבוקר, השעות הכי קשות שלי, כשהפעילויות כמעט תמיד התחילו בתשע או בעשר. בפעם הראשונה שעשיתי איתם הליכה זה היה בברלי הדס, עשרים ק״מ ממני, ארבעים דקות נסיעה. היינו אולי שמונה, אבל מהר מאוד הבנתי שכולם, חוץ ממני ומעוד אישה, עובדים של Wesley.
את מינה, העובדת הסוציאלית, חיבבתי במיוחד. היא קוריאנית ולבקשתי הייתה ישירה הרבה יותר מהאוסטרלים ה״מנומסים״ בזהירות שסביבה. הישירות הזו הייתה טובה לי. כי זה דפוס שהתחלתי לראות בבירור: רבים מהאנשים שלא באמת נלחמו בשבילי נעצרו, לדעתי, בגלל נימוס יתר אוסטרלי מיוחד, סוג של פחד מעימות גם כשהרגע דורש בדיוק עימות. מינה הייתה עדיין אדיבה, אבל יכלה להיות ישירה יותר, וגם הכירה מבפנים את החוויה של הגעה מרקע שונה. כשדיברתי בקול על בעיית ה״נימוס המזויף״, היא הסכימה שזה מפריע גם לה. אז הסתדרנו היטב. זה לא אומר שהייתה מושלמת בעיניי. לפעמים, במיוחד סביב ה-OCD, חשבתי שהייתה נוקשה מדי בדחיפת הגבולות, ולא הייתי בטוח אם זה לטובתה או לטובתי. וגם היא, כמו כל האחרים, מעולם לא נתנה עצה ממשית על מה לעשות טכנית בזמן ההפחתה. העצות לא עסקו ספציפית בהפחתת הבנזודיאזפינים. אני מניח שהארגונים לא הרשו להם, בגלל גבולות האחריות. בקורס תמיכת העמיתים לימדו אותי להפנות כל עניין ״רפואי״ לאנשי מקצוע קליניים. אני לא חושב שאף אחד מאנשי התמיכה בעמותות באמת ניסה לעזור לי בזה, אלא הניח שעשיתי ״מחקר משלי״. אבל אנשי המקצוע הקליניים הם שלא ידעו מה הם עושים, גרמו לבעיה מלכתחילה ומעולם לא לקחו אחריות! מארי כן ניסתה להפנות אותי לרופא משפחה שלדבריה עזר מאוד ללקוחותיה, אבל כבר הייתי שחוק מהם ולא רציתי עוד אכזבה. עם מינה לפחות התקשורת הייתה טבעית יותר ופחות מלאכותית, והפגישות היו ״טיפול בשיחה״ טוב.
משהו שהבנתי רק מאוחר יותר: הנחתי שכל העובדים האלה הם פשוט אנשים ״רגילים״ שלמדו בריאות הנפש. היו להם תפקידים עם שמות מפוארים שנשמעים מלאכותיים. מוסדות אוסטרליים אוהבים את זה; תדמיינו בייביסיטר שנקראת ״עובדת תמיכה ביתית לגיל הרך״. בעיניי השמות האלה בלבלו והסתירו משהו במקום לחגוג אותו, כי לפחות חלקם עברו גרסאות של מה שאני עברתי. ליאם, שעליו אספר בהמשך בחלק על PCCS, התברר כעובד תמיכת עמיתים שלמד את מה שאני למדתי אחר כך, עם ניסיון אישי אמיתי. אבל התפקיד שלו נקרא ״Peer Navigator״. הכותרת המפוצצת בלבלה אותי. וכשסוף סוף הבנתי, כשהסביר מה למד ועודד אותי ללמוד גם, הכול הסתדר, והבנתי למה הרגשתי הרבה יותר קרוב אליו.
ניסיתי ליצור בקבוצות האלה חברויות אמיתיות, גם עם אנשים מקהילת ה-LGBTIQ שהגיעו. בזמן המפגשים הייתה קרבה, נתתי פרטי קשר, ואז זה פשוט לא התקדם. טים הזהיר בעדינות שלא אתלה תקוות גדולות בחברויות שם. הוא אמר שלרבים מהם יש הרבה התמודדויות משלהם.
באחד ממפגשי האמנות, כשסיפרתי על החוויה שלי כולל ביעותי הלילה, כמה אנשים הזכירו שגם הם לוקחים סרוקוול ודיברו על ״חלומות הסרוקוול״ שלהם. אבל באופן מוזר הכול נאמר ברוח טובה ולא נראה שזה מפריע להם, כאילו זה משהו נורמלי לגמרי שפשוט ״קורה״ כשלוקחים אותה. לא הבנתי אז את המשמעות: שיש בה אותם סיכונים כמו במה שאני לקחתי. למעשה הציעו לי אותה, כמו שסיפרתי בחלק 1, ודחיתי אותה. סרוקוול היא תרופה אנטי־פסיכוטית, ובכל זאת, בדיוק כמו מירטזפין, מחלקים אותה בקלות רק בשביל שינה. האנשים האלה היו באותה סירה כמוני. אני לא ידעתי, וגם הם לא, כי היא לא נושאת את אותם כללי ״האח הגדול״ הממשלתיים של Schedule 8. עדיין לא ידעתי שהפסקה של כל קבוצת תרופות פסיכיאטריות יכולה להיות אכזרית כמו הפסקת בנזודיאזפינים. הבנזודיאזפינים הם פשוט ה״ילדים הרעים״, השעיר לעזאזל, בלי סיבה טובה מעבר לכך שהתווית נדבקה אליהם ראשונים.
למעשה הגעתי ל-PCCS עוד לפני שהכרתי את מארי, כדי לבדוק אם יוכלו לעזור. המשרדים נמצאים במרכז שלהם על כביש גולד קוסט במרמייד ביץ׳, אזור שמעולם לא התחברתי אליו. עמוס וקיטשי מאוד, ותמיד הרגיש לי קצת ״חמוץ״. פקידת הקבלה נראתה כאילו מישהו הבהיל אותה כשהיא דיברה איתי, ושלחה אותי ל״חדר ריאיון״ עם צבעים יפים ואווירה מודרנית מאוד. בחור צעיר, אולי בן עשרים, עבר איתי על כל התוכניות. אף אחת לא הייתה ייעודית למשהו כמו המצב שלי. ציפיתי לעזרה אישית ״טבעית״ ולא ל״תוכניות״, וזה באמת בלבל. התוכניות היו כמעט זהות, חוץ מכך שאחת נמשכה שנה ואחרת חצי שנה, עם שמות גדולים ו״שמחים״ שונים ומבלבלים. יצאתי וקצת שכחתי מזה. כמו שאמרתי, זה היה לפני Life Lived Well. אבל כשדיברתי עם מארי, היא הכניסה אותי לרשימת המתנה לאחת התוכניות. השירות של Wesley Mission היה מעין פתרון ביניים עד שהתפנה מקום, והצטרפתי לתוכנית של שנה מיד כשהתוכנית ב-Wesley הסתיימה.
העבירו אותי לאליס, שגם לה היה תואר מפוצץ: ״Service Specialist״, כלומר עובדת סוציאלית. חיכיתי בפארק שמאחורי הבית. בדרך כלל יכולתי לבחור איפה ניפגש, ולרוב זה לא היה בבית. ציפיתי לפגוש רק אותה. לא רחוק ממני, אולי שישה מטרים, ישב מול הנחל שחצה את הפארק בחור משונה שנראה כמו היפי ועשה מדיטציה בעיניים עצומות. אני זוכר שדאגתי: יש רק ספסל אחד, אני במצוקה ואני לא רוצה שזר ישמע את מה שאספר לאליס. ואז אליס הגיעה וקראה להיפי להצטרף. זה היה ליאם!
זה היה לפני חג המולד. פחדתי להתחיל להפחית שוב, עוד לא טיפלתי בטיפול השורש ועוד לא לקחתי את השמנים של Humacology. סיפרתי לליאם על ההזיות בלילה, והוא סיפר שעבר משהו דומה ושישלח לי את המדיטציה שעזרה לו. עצם הידיעה, בפעם הראשונה, שמישהו שמלווה אותי חווה אותו דבר ויודע איך להתגבר עליו, עשתה הבדל עצום. באותו רגע הבנתי שהוא אחד מהאנשים שלי, וזה אפשר לי לסמוך עליו בצורה שלא הצלחתי עם האחרים.
אחרי חג המולד נפגשנו לסירוגין, שבוע אליס ושבוע ליאם, אבל היה ברור שהחיבור שלי לליאם חזק הרבה יותר. אליס הציעה שאפגוש רק אותו באופן קבוע, ובמשך כשנה נפגשנו כמעט בכל יום שישי, עם שינויים מדי פעם. קבענו סביב תוכנית הרדיו הישראלית בבריסביין שאהבתי לשמוע בשתיים. הוא היה אמור לתת לי רק שעה, אבל בפועל זה היה לא פעם הרבה יותר, לפעמים שלוש שעות, אצלי או בפארק ברודווטר, פשוט לדבר. עד אז השמנים כבר שיפרו את מצבי במהירות, והמפגשים הפכו פחות לתמיכה במשבר ויותר לשיחות טובות באמת בין שני אנשים. זו הייתה התקופה שבה התחילה להופיע מוזיקה שנוצרה ב-AI, והייתי המום מהאיכות. הרבה מעבר לתמונות ולווידאו ב-AI, בלי יכולת להבחין בינה לבין להיטי רדיו. הוא התלהב כמוני. דיברנו על זה, עשינו דברים מגניבים במחשב שלי, או נפגשנו בברודווטר ודיברנו על פילוסופיה ועל המשפחות. ה-OCD עדיין התפרץ לפעמים, והוא פשוט הכיל אותו בחום. אחרי שנה של שירותים שהפנו, חיכו והתרחקו, ליאם היה אדם שפשוט המשיך להגיע.
שיחה אחת עם מארי מ-Life Lived Well עדיין מתסכלת אותי. היא הזכירה שהם שולחים חלק מהלקוחות ל-The Currumbin Clinic או למסגרות גמילה אחרות, שמטפלות בעיקר באלכוהול ובסמים אחרים. שאלתי בתסכול למה אין עזרה אמיתית לאנשים כמוני. היא אמרה שחלק מלקוחותיה הלכו למקומות האלה. והם השתפרו? שאלתי. רובם, הודתה, ״חזרו להשתמש״. אז למה לכל הרוחות ממשיכים לשלוח לשם אנשים? איך עדיין לא ידוע לכולם שהפסקת תרופות פסיכיאטריות דורשת הרבה יותר זמן מתוכנית גמילה כזו, ולא רק בבנזודיאזפינים אלא בכל קבוצות התרופות האלה?
לצד המפגשים ועובדי תמיכת העמיתים, המשכתי לנסות טיפול של ממש, הדבר שאמורים לפנות אליו. הפסיכולוג שפגשתי הכי הרבה בתקופה הזו היה דין הארטלי, שאליו הגעתי בסוף דרך הפניה של ביטוח הבריאות לשירות Lysn. נפגשתי איתו פעמים רבות. הוא ניסה איתי EMDR, שלא ממש עזר, והשיחות, נעימות ככל שהיו, לא נגעו בדבר שבאמת הרס אותי. כשאני מסתכל על הכול, הייתי אומר שכמעט כל פסיכולוג ששילמתי לו לאורך השנים היה בזבוז כסף, וחלקם היו גרועים מכך, רחוקים מאוד מרמת האתיקה הגבוהה שהמקצוע אוהב לייחס לעצמו.
רגע אחד עם דין נשאר איתי. היה לי אז OCD שהתבטא במחשבות, והוא ידע שמדי פעם אצטרך לעשות איתו ״טקס״ של קבלת אישור והרגעה. הוא הבין את זה, ובכל זאת יום אחד התפרץ בתסכול אמיתי: ״אלוהים, אני לא יודע אם אוכל להמשיך אם תבקש את זה עוד פעם אחת״. זה תפס אותי לגמרי לא מוכן. לזכותו, הוא התנצל כשהעליתי את זה בפגישה הבאה. אבל מאוד פחדתי אפילו להעלות את הנושא. הביטחון העצמי שלי היה מתחת לאדמה ופחדתי שיתקוף אותי בחזרה או יעשה לי גזלייטינג. אני חושב שבאמת הבין שהתנהג בחוסר מקצועיות. אבל זה מראה כמה דקה הייתה שכבת התמיכה, גם אצל מי שכל עבודתם היא סבלנות.
בדצמבר 2023 ניסיתי גם את BetterHelp, הפלטפורמה המקוונת הגדולה בתשלום. הפסיכולוג ששודכתי אליו עסק גם בהתמכרויות והיה אדיב יותר, מישהו שיכולתי להיפתח בפניו. אבל שם זה נגמר: מילה טובה ואוזן קשבת, לא מעבר. לאף אחד מהם לא היה מה להציע למצב החירום הרפואי שבו באמת חייתי.
שניים מהדברים שעזרו בכלל לא היו אנשים או תוכניות. אלה היו חפצים, והנחמה הפשוטה, כמעט ילדותית, של תחושה שמחזיקים אותך פיזית.
ג׳ולי, המטפלת שעבדה עם אחותי ושעליה סיפרתי קודם, אמרה לי להוריד נעליים ולעמוד על הדשא. לא ממש הבנתי למה עד שצפיתי בסרט תיעודי על ״הארקה״, grounding או earthing, הרעיון שמגע ישיר עם האדמה משפיע באופן מרגיע על הגוף. אני לא מתכוון לטעון טענות רפואיות שאיני יכול לגבות. אבל זה הרגיש לי הגיוני מספיק כדי שאקנה סדין הארקה. לא מהזולים עם חוט מוליך דק אחד, אלא מהסוג הרציני והעמיד. מעולם לא התחברתי אליו כסדין. המרקם היה נוקשה ולא אהבתי לשכב עליו ישירות. אז במקום זה אני ישן כשאני מחזיק אותו, כמו להניח יד על משהו יציב. בכנות, אני לא יכול לומר אם הוא שינה משהו בגוף. אבל אני יכול לומר איך גרם לי להרגיש: מחובר לאדמה, מחובר שוב בשקט לרשת החיים כולה ולאנשים אחרים, ובעיקר קצת יותר בטוח. אחרי חודשים שבהם הרגשתי מנותק מהגוף שלי, זה לא דבר קטן.
הדבר השני היה ההצעה של מארי: שמיכה כבדה. אז קניתי אחת, וכדרכי הלכתי על הגדול, גרסה של תשעה קילוגרמים. זה הפך את עצם היציאה מהמיטה לאירוע של ממש. לחלץ את עצמך מתחת לתשעה קילוגרמים זו קומדיה יומית קטנה. אבל המשקל עצמו היה נפלא, ממש כמו חיבוק. בדיוק בגלל זה מארי המליצה עליה: היא אמרה שזה מצוין לחרדה כששוכבים במיטה, ושגם כמה מהלקוחות האחרים שלה משתמשים באחת. כשעוברים את רוב זה לבד, המשקל היציב והמחבק בלילה עזר יותר ממה שציפיתי.
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות זאת עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, באורך 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←