שנה של דלתות שנפתחו לעוד דלתות: הקורסים וקווי הסיוע, השירותים שלא יכלו לעזור, המערכת שגרמה לי להרגיש עבריין כי הייתי צריך את התרופה שלי, והיום שבו פחדתי מהרופא היחיד ששלט באספקה שלה.
לפני הדברים שבסוף עבדו, היו כל הדברים שלא עבדו. שנה שלמה שלהם. העבירו אותי משירות לשירות, או שחיפשתי עזרה בעצמי, וכמעט כל דלת נפתחה לאותו דבר: עוד רשימת המתנה, עוד הפניה, עוד אדם עם כוונות טובות שאין לו מושג אמיתי מה לעשות עם מישהו בגמילה מבנזודיאזפינים. אעבור איתכם עליהם אחד־אחד, כי הדפוס הוא הסיפור. באוסטרליה, אם הבעיה שלכם היא תלות בתרופה פסיכיאטרית שרופא התחיל לכם, אין דלת שעליה כתוב השם שלכם. יש רק מסדרון של דלתות, וכל אחת נפתחת לעוד מסדרון או לא מובילה לשום מקום.
זה התחיל בצורה עדינה למדי. הדבר הראשון שניסיתי היה קורס CBT מקוון דרך MindSpot, כזה שבו עוברים יחידת לימוד ואז מדברים עם מישהו לחצי שעה, פעם בשבוע או בשבועיים. הוא היה מסודר ומלא כוונות טובות, אבל מאוד ״שטחי״: עושים חצי שעה של יחידה ואז מחכים שבוע או שבועיים לבאה, והאישה הנחמדה שדיברתי איתה לא באמת הועילה לי. ביחס למה שבאמת קרה לי, זה היה רחוק מאוד מלהספיק.
אז חיפשתי משהו ממוקד יותר. שמעתי על QUIHN, רשת הבריאות למזריקי סמים בקווינסלנד, כי אמרו לי שיש שם ״אח שעוזר לאנשים להפסיק בנזודיאזפינים״. התקשרתי. חשבו שאולי יש מישהו כזה בסניף ברלי, אז התקשרתי לשם. מי שענה נשמע פחות או יותר בחופשה, ואמר שהאח עזב ועכשיו אין אף אחד. זה היה כל קצה החוט, ונגמר בשתי שיחות. מאוחר יותר, בינואר 2024, עדיין העבירו אותי בין מסלולי ההפניה שסביבם: ״GC Triage״, רשימות המתנה ל״New Access Program״ ורשימת מספרי הטלפון הרגילה, DV Connect וכל השאר, שאין להם שום קשר לבעיה האמיתית שלך.
ואז, לשם שינוי, נראה שהמבוך נפתח למשהו אמיתי. חברה מהאינטרנט, שניהלה קבוצת פייסבוק אוסטרלית לחרדה ולדיכאון ובעצמה הפסיקה בנזודיאזפינים, אף שהרקע שלה היה תלות באלכוהול, פנתה אליי בפרטי והמליצה על Life Lived Well. מארי, מנהלת צוות שקיבלה אותי לשירות, הצליחה לארגן את הדבר שהתחננתי אליו מאז בית החולים: פגישה אמיתית עם פסיכיאטרית, במימון ציבורי בלי תשלום נוסף, בסניף ברלי הדס שלהם. התור היה לעוד כחודשיים. עד אז הציפיות שלי כבר היו נמוכות, וחיפוש מהיר בגוגל לא העלה שום מידע על הפסיכיאטרית, מה שלא עזר.
חיכיתי הרבה זמן בחדר עם אנשים שנראו הרבה יותר ״מכורים״ במובן הקלאסי ממני. כשסוף סוף פגשתי אותה, אישה מבוגרת, עיקר העצה היה לעשות פעילות גופנית ולחיות בריא יותר. ואז ניסתה לתת לי מירטזפין. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהציעו אותה: אחרי שד״ר פאוזי, רופא המשפחה שלי בגולד קוסט, דיבר עם ADIS, גם הם אמרו לו לתת לי מירטזפין. אז ישבתי עם אמא ואחותי וחשבנו על זה. מהקבוצות כבר ידעתי שגם זו יכולה להיות תרופה שקשה להפסיק, ולכן החלטנו שלא. זה כבר הפך לכלל שלי: בכל פעם שהציעו תרופה חדשה, בדקתי אם יש בפייסבוק קבוצת ״שורדי [שם התרופה]״. בדרך כלל הייתה, ולא פעם עשו לי גזלייטינג ואמרו ״לא להקשיב לקבוצות באינטרנט״. אז אמרתי לה בבירור שאני יודע שמירטזפין עלולה ליצור תלות ושקשה להפסיק אותה. היא נפנפה את זה: ״אה, זה מינון זעיר, 25 מ״ג לפי הצורך, נסבל היטב״. עשרים וחמישה מיליגרם הם לא מינון זעיר. וכששאלתי על CBD, היא התנגדה: ״אין ראיות״, וכפסיכיאטרית היא יכולה להציע רק טיפולים מבוססי ראיות. ל-CBD יש ראיות, כולל ניסויים. היא פשוט לא ידעה.
בספטמבר המסדרון כבר הוביל אותי ל-AODS, השירות לאלכוהול ולסמים אחרים, שנתן לי ״כל מיני הפניות״. איפשהו שם אמרו שבית החולים Royal Brisbane מפעיל גמילה באשפוז ושאני יכול ללכת לשם. לא הלכתי. אחרי ששמעתי מאחרים איך המקומות האלה נראים באמת עבור מטופלי בנזודיאזפינים, ״ניקוי״ מהיר ואכזרי שאין לו קשר להפחתה האיטית שמערכת עצבים תלויה זקוקה לה, אני שמח מאוד שנשארתי בחוץ.
היה בדיוק שירות אחד שכשהתקשרתי נשמע כאילו הוא באמת מבין. הארגון Reconnexion בוויקטוריה היה המקום היחיד שדיבר במונחים שלמדתי בכאב שהם נכונים: להפחית עד 10% בכל שבועיים עד שלושה. זה מהיר יותר מהכלל הכללי של 5–10% בכל 2–4 שבועות, אבל לפחות באותו אזור. הם שלחו לי מידע מועיל באמת על הפסקת התרופה, ולרגע הרגשתי שמקשיבים לי. אבל היה תנאי שסיכם את כל המדינה: התוכנית האמיתית שלהם, פגישות שבועיות עם מלווה הפחתה, הייתה רק לתושבי ויקטוריה. אני בקווינסלנד, אז יכולתי לקבל את העלון, אבל לא את העזרה. הרבה יותר מאוחר, כשניסיתי לעבוד איתם, זה הסתבך. את הסיפור המלא אני מספר בחלק 4.
מתחת לכל זה הייתה בעיה שלא נעלמה: פשוט להשיג את התרופה שהייתי תלוי בה, כדי שאוכל להפסיק אותה בבטחה. קלונאזפם מסווג באוסטרליה כתרופה ב-Schedule 8, באותה קבוצה כמו מורפין. והתוצאה היא שאדם שיצרו אצלו תלות בחוסר זהירות בתוך חודש מקבל במשך השנה הבאה יחס של מישהו שמנסה להשיג סמים.
רופא המשפחה שלי, ד״ר פאוזי, אמר בהתחלה שהמרפאה שלו ״לא רושמת בנזודיאזפינים״ בכלל. חודשים אחר כך הסכים. אבל כל החוויה, הצורך לבקש שוב ושוב תרופה שבלעדיה לא יכולתי פיזית להפסיק, גרמה לי להרגיש שאני עושה משהו אסור. כאילו אני הבעיה, לא המרשם שהתחיל הכול. ובעיקר פחדתי, כי כבר פגשתי בפורומים ובקבוצות אנשים שהופסקה להם התרופה בבת אחת, דבר שצריך להיות עבירה! אפילו אצל הרופא הנוכחי שלי יש שלט: ״לא נרשמות תרופות Schedule 8״. הוא מכעיס אותי בכל פעם שאני רואה אותו.
הכול מגיע ל-QScript, מערכת הניטור בזמן אמת של מרשמי Schedule 8 בקווינסלנד, עם הדגלים האדומים, הכתומים והירוקים שלה. משיחות עם חבר רוקח, שסיפר איך זה נראה מהצד שלו, ועם חברים אוסטרלים אחרים בגמילה, למדתי שההיסטוריה התרופתית שלי מקבלת דירוג כמו דירוג אשראי, ושהצבע הלא נכון יכול לגרום לרופא לסרב. זה ממש הלחיץ אותי.
כשכבר נמצאים בגמילה, המחשבה שהאספקה עצמה עלולה להיפסק בכל רגע היא סוג של עינוי בפני עצמו.
וזה פעל לשני הכיוונים. אותו רופא שהתחיל הכול, שנתן לי מאה כדורים בהתחלה, סירב אחר כך לתת עוד, ואמר למעשה ש״גם ככה בקרוב לא יתנו לי לרשום את זה״. במילים אחרות, מערכת הניטור הפכה לסיבה שלו לנטוש מטופל תלוי, במקום לסיבה להפחית איתי בבטחה. בינתיים רופא המשפחה הקבוע שלי, תחת אותה מערכת QScript בדיוק, המשיך לתת מרשמים חודשיים עם מעקב מסודר במשך יותר משנה. אותה מערכת, תגובה הפוכה. ההבדל לא היה בכללים, אלא בשאלה אם הרופא שמולי בחר באמת לטפל בי בתוכם.
מי שעזר לי לעבור את השבועות הראשונים היה חבר. כשהפסיכיאטרית הבכירה שניהלה בעבר את בית החולים של אמא בישראל הציעה מינון זעיר של קלוטיאפין, אנטומין, כדי לעזור לי לישון, כפי שסיפרתי בחלק 1, לא הצלחנו להשיג אותו. הוא בכלל לא מאושר באוסטרליה. שני רופאים ישראלים שהכרנו וחיבבנו עוד לפני כל זה, ושהכירו זה את זה מהלימודים בארץ, ניסו לעזור למצוא אותו: אחד שהתיישב בבריסביין, נקרא לו ג׳ים, ואחר שהגיע כמה חודשים קודם ומאז חזר לישראל. דרך החיפוש הזה ג׳ים הבין מה קורה לי.
ואז הגיע היום שבו הבנתי שאולי לא אצליח להשיג בכלל את המנה הבאה של הקלונאזפם. כמו שסיפרתי, קראתי בקבוצות על אנשים שנכפו עליהם הפסקות פתאומיות ועל מה שזה עשה להם. המחשבה שרופאים כאן פשוט לא ירשמו את התרופה שכבר הייתי תלוי בה גופנית הכניסה אותי לפאניקה. אמרתי לאחותי בייאוש שאפילו לא אוכל להשיג עוד. היא זו שאמרה שג׳ים יעזור; הם גרים קרוב. והוא עזר.
הוא כתב לי שני מרשמים ביד על דף, אחד ל-2 מ״ג ואחד ל-0.5 מ״ג, חתם והוסיף את פרטי הרישוי שלו, ונתן אותם לאחותי. היא שאלה: אם נקנה את זה עכשיו, תירגע? אמרתי שכן. היה קרוב בית מרקחת פרטי קטן שבו קנתה פעם אטיבן במרשם שלה. היא לקחה את המרשם, זה עבד, שלחה לי תמונה, וסוף סוף נשמתי. ג׳ים אמר בכנות שהוא לא מכיר את הכללים המקומיים לתרופות האלה, ושיהיה בטוח יותר אם ייתן לי מרשם בכל חודש.
הייתי אסיר תודה מאוד, וגם פחדתי שאולי אני מסכן אותו בעצם הבקשה. הפחד הזה הוא בדיוק הסיבה שבסוף לחצתי שרופא המשפחה שלי, ד״ר פאוזי, ייקח את זה על עצמו. והנה החלק שעדיין מקומם אותי. היה קו טלפון, נדמה לי ADIS, שנועד לייעץ בדיוק במצב הזה. אבל הם הסכימו לדבר רק עם הרופא. סירבו בתוקף לתת לי מידע ישירות, כאילו אין לי יכולת נפשית להבין את הטיפול שלי ורק ה״מטפל״ שלי ראוי לקבל הסבר. רק אחרי שהתחננתי שד״ר פאוזי יתקשר, והוא אכן עשה זאת בסוף, מאוחר יותר ולא כשישבתי מולו, הגיעה ההנחיה: הפחתה כמו שלי יכולה לקחת יותר משנה. הם לא הסבירו, או שהוא לא הבין, שמדובר ב-10% מכל מינון קודם, אבל כן אמרו לכל היותר 10% בחודש. אותן עובדות שאמרתי במשך חודשים הפכו פתאום לאמינות, אבל רק כשרופא אמר אותן לרופא. לשמוע את זה ממקור ״רשמי״ נתן לד״ר פאוזי את הגיבוי שנדרש לו כדי לרשום מדי חודש עם מעקב.
להשיג את המרשם היה קרב אחד. להשיג עזרה אמיתית במשבר היה קרב אחר, והוא הוביל לאירוע הקשה ביותר בכל זה. קודם השמות, כי נדמה שנועדו לבלבל. בגולד קוסט, ״1300 MH CALL״ ו-״Acute Care Team״, בקיצור ACT, הם אותו שירות: קו משבר נפשי שפועל מסביב לשעון. בפרקים קודמים סיפרתי על הניסיון שלי איתם בבריסביין. כדי לסבך עוד יותר, יש צוות אחר בכל ״אזור״ בקווינסלנד, גם אם מדובר בצוותים שונים בכל עשרים קילומטרים. בפועל הכתובת והמקום הפיזי שממנו מתקשרים קובעים עם מי מדברים, גם אם הכתובת משתנה כמו ששלי השתנתה, מבית אחותי בבריסביין בחזרה לגולד קוסט. השירות לאלכוהול ולסמים אחרים, AODS, הוא צוות נפרד לטיפול בסמים בסאות׳פורט, וכמו שיגידו לי, ממש קומה אחת מעל. השירות ADIS הוא רק קו הטלפון של כל המדינה. זה בלבל אותי בטירוף.
החלטתי להתקשר לצוות לטיפול במצבים חריפים מחוץ לשעות העבודה אם אהיה לחוץ. זה הרגיש טוב יותר מ-Lifeline: הם מנהלים עליך תיק ויודעים מי אתה כשאתה מתקשר, כך שלא מתחילים מאפס עם אדם זר בכל פעם. אז לילה אחד התקשרתי אליהם לראשונה בגולד קוסט, במצוקה וגם בחשש בגלל דירוג של 1.8 מתוך 5 בגוגל. ענה גבר שנשמע מבוגר ורגזן וכמעט צעק עליי: ״למה אתה מבזבז לי את הזמן?״. אמרתי לו שזה בדיוק מה שכתוב עליהם בביקורות, שמישהו ממש כתב לא להתקשר לכאן אם אתה אובדני. משהו השתנה ברגע שהבין שאני יכול לראות ולפרסם ביקורת על היחס שלו. עשו לי שיחת קבלה וביקשו שאגיע כמה ימים אחר כך. ואז השאירו אותי לחכות עשרים דקות מעבר לשעה. זה לא רופא שיניים. מי שיושב בחדר ההמתנה הזה נמצא, מעצם ההגדרה, במשבר.
כשאמרתי שכבר פניתי ל-AODS, כי שאלו אם פניתי, ושאמרו חד־משמעית שלא יכולים לעזור, העובדת של ACT נראתה מודאגת ואמרה שזה לא מספיק טוב. הם עובדים קומה אחת מעל, והיא תלך לדבר איתם. ואכן, זמן קצר אחר כך התקשרו אליי מ-AODS.
הפעם זה היה קולה המרגיע של רופאה שעבדה שם, מהקולות שמדברים לגבר מבוגר במשבר כאילו הוא ילד נסער, כנראה מתוך מחשבה שזה מרגיע. בהתחלה זה עבד עליי. ״איך אני יכולה לעזור לך?״, היא שאלה. סיפרתי את הסיפור וכמה קשה להשיג עזרה. ואז אמרה: ״אנחנו יכולים להחליף את ד״ר פאוזי ולעזור לך, ותפחית בקצב שלך?״. אמרתי כן. ברור שאמרתי כן. זו הייתה הפעם הראשונה שגורם רשמי הציע באמת לקחת חלק מהעומס ולעזור לי! הרגשתי הקלה.
ואז הכול התפרק במהלך אחר צהריים אחד. אולי שבוע או שבועיים אחר כך הגיע אליי לביקור נוסף עובד תמיכה מ-Life Lived Well, אוסטרלי מבוגר ונינוח, נחמד למדי, אבל לא הרגשתי חיבור איתו. זו הסיבה שמנהלת הצוות לקחה בהמשך את הטיפול, ועוד אספר על כך. שעתיים לפני הביקור התקשרה שוב הרופאה מ-AODS: בעצם, היא מצטערת, אבל אחרי שיחה עם הצוות הם יכולים לפעול רק בכמה דרכים. או שד״ר פאוזי ממשיך לרשום והם ״עוזרים״, או שהם ירשמו ויפחיתו לי, אבל אצטרך לאסוף את המנה מבית המרקחת בכל יום, כמו מכור, במשך שמונה שבועות, בהפחתה ליניארית של 0.25 מ״ג בכל שלב. תחשוב על זה, אמרה. כבר הייתי חרד ונסער כשהעובד הגיע, והתנצלתי על מצב הרוח והסברתי מה קרה.
ואז, בזמן שהוא ועובד נוסף ישבו אצלי, התקשרו מ-AODS שוב. אותה רופאה, אותו קול מתנגן של ״אופס, לא נורא״: הייתה עוד ישיבה של כל הרופאים. כששמעתי את זה חשבתי ששינו את דעתם וכן יעזרו לי. אבל בעצם האפשרות היחידה הייתה הדרך שלהם: מ-2 מ״ג לאפס בשמונה שבועות, במדרגות של 0.25 מ״ג ובאיסוף יומי. לקבל או לוותר. הסיבה? יש להם משאבים מוגבלים, והם לא יכולים לתמוך בי מעבר לפרק הזמן הזה. המסר הסמוי היה ברור: אנשים אחרים צריכים אותם יותר ממני.
בשלב הזה נבהלתי גם מסיבה אחרת. הייתי בטוח שאם אסרב איכשהו ״יסמנו״ אותי, שהסירוב ילווה אותי דרך QScript ורופא ישתמש בו נגדי בהמשך, או שאולי ד״ר פאוזי כבר לא יוכל לרשום לי! הטלפון היה על רמקול כדי שגם העובדים ישמעו. שאלתי אם זה אומר שהאפשרות עם ד״ר פאוזי כבר לא יכולה לעזור לי. היא אמרה: ״אה, לא, הוא יכול, אבל אנחנו לא נוכל לעזור אז״. הייתי מבולבל ובמצוקה. אמרתי שאשאר איתו. אבל הפחד נשאר עוד זמן רב.
מה שנשאר איתי יותר מכול לא היה הרופאה של AODS, אלא האנשים סביבי שהיו נחמדים, נבוכים וחסרי תועלת באותה נשימה. העובדים של Life Lived Well נראו אכפתיים כלפי המצב, אבל לא בהכרח כעוסים על האנשים בטלפון. הם לא הציעו ״נדבר איתם״ ולא שום עזרה מעבר לעוד הפניות. וזה בעצם הסיפור של השירותים האלה: בכל מה שעברתי, אף אחד לא אמר אפילו פעם אחת, ״זה לא בסדר. מתייחסים אליך לא כראוי, ואני אהפוך עולמות כדי למצוא לך פתרון אמיתי.״ אף אחד לא נלחם בשבילי. הם הפנו למה שכבר הכירו, בעיקר מסגרות גמילה מסמים לא חוקיים ומאלכוהול וארגונים אחרים.
היום, אחרי שסיימתי Certificate IV בתמיכת עמיתים, אני יודע שזה בעצם מה שמלמדים לעשות, ברמה בסיסית מאוד. יש לי הרבה לומר על תוכנית הלימודים ועל המגבלות של עבודה ״רשמית״ בתמיכת עמיתים בעמותות בקווינסלנד. את זה אשמור לפוסט אחר.
וצריך לתת קרדיט: כשהתברר שהעובד הנינוח זמין רק בבקרים, השעות הכי קשות שלי, כי הוא עצמו עובד בשעות מוגבלות, מארי, מנהלת הצוות של Life Lived Well ואישה מקסימה באמת, נכנסה לתמונה בגלל מחסור בכוח אדם. רבים מאנשי הצוות שם עברו קשיים בעצמם. רוב מה שיכלה לעשות היה להפנות הלאה ולבקר. לא הרשו לה להיכנס לבית, כנראה בגלל מדיניות בטיחות בביקורים לבד אצל גברים, אבל היא ישבה איתי במרפסת הקדמית בשמש של אחר הצהריים, וזה באמת עזר לי, או בפארק הקטן שמאחורי הבית. זה לא היה פתרון. אבל זה היה אדם שבא.
עוד אחת, כי היא נכנסה לי מתחת לעור. מוקדם יותר, אחרי משבר ולפני Life Lived Well, התקשר מישהו מאחד השירותים בהתלהבות אמיתית לספר על מקום חדש ברובינה: היחידה לייצוב משברים נפשיים. מקום פתוח ומזמין שאפשר להיכנס אליו פחות או יותר בכל זמן, עם ספות, אוכל ואנשים שיעזרו. זה נשמע בדיוק כמו מה שלא היה קיים לאנשים כמוני. לא יכולתי לנהוג, הייתי עמוק בנסיגה של נדודי שינה והמקום במרחק עשרים ק״מ מהבית, אז אחותי נסעה מבריסביין כדי לקחת אותי. רובינה הוא בית חולים קטן, והיחידה הייתה בבניין משלה, נפרד מהבניין המרכזי. נחמה אחת: החניה עלתה רק חמישה דולר.
בדקו אותנו בגלאי מתכות ידני ודיברו אליי בעדינות רבה כדי לא להפחיד: אני יכול לצאת מתי שארצה, רק צריך לומר להם והם יפתחו את הדלת מהצד השני. אבל קודם יעברו עליי עם הגלאי, אבקש להפקיד את מה שאני נושא, ולא אוכל לצאת בלי שאיש צוות יעביר אותי דרך דלת נפרדת. והכול עם חיוך ואמפתיה. הכלא הכי נחמד שהייתי בו. האנשים שדיברתי איתם היו צעירים ואדיבים, נדמה לי עובדי תמיכת עמיתים או סטודנטים. היה אוכל במקרר, ספות עמוקות ונוחות וטלוויזיה שטוחה ענקית שהציגה, מכל הדברים, גלי ים בלולאה. בעיניי זה היה די קיטשי. מישהו רשם את הסיפור שלי, שעד אז כבר סיפרתי בפעם המאה, וזה נהיה מתיש לחזור עליו בפני כל אדם, ואמר שינסה למצוא לי מישהו לדבר איתו. לרגע הרגשתי שאני במקום הנכון. היה נעים ונוח, וזה פרץ את חומת הציניות שלי. ממש עלו לי דמעות ואמרתי לאחותי: אני חושב שזה מה שרציתי כל הזמן הזה.
ואז אחות בלונדינית בגיל העמידה לקחה אותי לבד, בלי אחותי, ל״חדר ריאיון״ ולא נתנה לי שום עזרה. סיפרתי שוב את הסיפור. כשהסברתי את הלחץ הכלכלי שמניע את ההפחתה ושאני לא יכול לעבוד, היא התעלמה לגמרי מהסיפור ומכך שאני תלוי בתרופה ב-Schedule 8, ואמרה: ״אז למה אתה מנסה להפחית? 2 מ״ג זה לא הרבה״. ברגע שאמרה את זה ידעתי שאין לה מושג על מה היא מדברת. אז בדקתי: בסדר, אז אתם תיתנו לי את התרופה? לא. ״אז איך בדיוק אתם עוזרים? את לא רוצה שאפחית, אומרת ש-2 מ״ג זה כלום כשזה מינון עצום, ולא תכתבו לי מרשם. אז בתוך חודשים אאלץ להפסיק בבת אחת.״ זה היה לפני שד״ר פאוזי לקח אחריות על המרשמים. ביקשתי לראות פסיכיאטר, לא אחות. ״זה לא יקרה, מצטערת.״ עסוקים מדי במחלקה.
כאן נגמרה לי הסבלנות. יצאתי מהחדר במצוקה. חזרתי לאנשי הצוות הצעירים והנחמדים וסיפרתי מה קרה, או יותר נכון צעקתי בשלב הזה. ושוב, במקום לכעוס בשבילי או לפעול למעני, הם אמרו שיבדקו מה אפשר לעשות, אבל שאני עדיין צריך בדיקת מדדים. עשיתי אותה בחוסר רצון. האחות שמדדה אמרה שתפקידה הוא רק המדידות, לא לעזור עם כל זה. חיכיתי קצת, ושוב קיבלתי את המבוכה ואת ה״מצטערים, לא ממש יכולים לעזור, אבל הנה הפניות״. היה להם אזור שלם עם עלונים של ארגונים כמו PCCS ו-Wesley Mission. אמרתי לאחותי שהולכים, רק שאי אפשר פשוט ללכת: הם לקחו את המעילים שלנו והיה צריך להחזיר אותם ולפתוח לנו את היציאה. משפיל. לא שמעתי מהם שוב.
דבר קטן אחד נשאר איתי. כשישבתי שם ירד מהמחלקה למעלה בחור צעיר יפה באופן יוצא דופן, ונתנו לו אוזניות עם מוזיקה מרגיעה. הוא הביט לי ישר בעיניים בלי לומר מילה. בגרסה אחרת של היום הזה אולי הייתי מדבר איתו. אבל הייתי עסוק מדי בלצאת בכעס. בדרך הביתה אחותי אמרה בעדינות: ״ידענו שזו תהיה עוד אכזבה, גיא. כולם בינוניים או מאכזבים במדינה הזו. אתה עוד לא יודע את זה?״. היא צדקה. הם היו.
ב-7 באוקטובר 2023 היה לי אחד הימים הרעים. נשארתי על אותו מינון, בלי יכולת להפחית אפילו קצת כי פחדתי כל כך מאימי הלילה שיבואו. כרגיל ישבתי מול הבית על הדק הקטן, בשמש החלקית של אחר הצהריים, ספרתי דקות וגללתי בטלפון. החרדה בחזה לא עזבה מאז הנסיגה האחרונה, למרות יותר מחודש בלי הפחתה. כנראה הייתי אחרי מפגש ה-NA המקוון של סאנשיין קוסט, שעליו אספר בהמשך, ואולי גם אחרי שיחת הווידאו עם חברותיי מהגמילה. בעיקר גללתי בפייסבוק וביוטיוב, קראתי חדשות או קראתי באובססיביות בפורומים ובקבוצות וחיפשתי דברים שעשויים לעזור. בסביבות שתיים וחצי אחר הצהריים התחילו להופיע במבזקי Ynet דיווחים שמשהו קורה בדרום. אחרי תקופה בלי טילים או עפיפוני תבערה מעזה לישראל, פתאום שוב תקפו את אשקלון, עיר הולדתי שנמצאת כעשרה ק״מ מעזה. ואז הגיעו דיווחים על חשד לחדירת מחבלים לישראל. פתאום הכול נהיה דרמטי יותר ויותר. אני ישראלי. אבל אהיה כן לגבי התגובה שלי, כי להעמיד פנים אחרת יהיה שקר: באותו אחר צהריים זה בעיקר הסיח את דעתי מהגיהינום הפרטי שלי, וכמעט לא הרגשתי דבר. עזבתי את ישראל בגיל עשרים ושתיים, לפני יותר ממחצית מחיי, וכבר לא נשארו לי שם חברים קרובים. גם עזבתי מריר, כמו רבים, ובשנים שאחר כך נעשיתי אדיש למדינה, מלבד געגוע חזק לחברויות האמיתיות של ״אהיה שם בשבילך״ שהצלחתי ליצור בעיקר עם אנשים מהארץ, למקומות הילדות, לחגים, לתרבות ולאוכל. ובכל מקרה, בגמילה פשוט לא נשארו לי כוחות רגשיים כדי להרגיש. מה שאני זוכר הכי חזק הוא ההלם שאחרי, כשהבנו את הזוועות שקורות בדרום ואת היעדר התגובה והעזרה המוחלט מצד הצבא, בזמן שהכתבים ההמומים קיבלו קריאות הצלה מתושבים שנטבחו ומאלפי מבלים במסיבת הטראנס נובה שנורו בשדות הדרום. המשפחה שלי ואני נצמדנו לסיקור משני צדי העולם.
הדבר ה״טוב״ בזה היה ששוב הרגשתי שייך. פתאום הרבה אנשים היו במצוקה נפשית, אז היו קבוצות וואטסאפ לשיתוף. אפילו הייתה קבוצה אוסטרלית־ישראלית שעשתה מדיטציות לילה בזום עבור אנשים בארץ, באמצעות הפרשי השעות: בשש או שבע בבוקר באוסטרליה, עבור מי שלא מצליחים לישון מחרדה וטראומה. מצד שני, ה״ילד הפנימי״ שלי הרגיש מתוסכל וקצת מריר. כולם, כולל המשפחה ואנשים בקהילה היהודית המקומית, היו הרוסים ובקושי תפקדו בגלל מה שקרה בצד השני של העולם וחיפשו את נחמת הקהילה. ובאותו זמן, ממש מתחת לאף, מישהו נאבק כל כך, ועדיין נאלצתי להילחם לבד בלי שמישהו באמת יעזור לי להיאבק על עזרה או צדק. אני יודע שזו לא ״האמת האובייקטיבית״. זו נקודת מבט אישית מאוד, אינטימית ו״אנוכית״, ואולי אפילו פוגעת במי שכן היו סביבי, פשוט לא ברמה שרציתי. אבל ככה זה הרגיש ברמת ה״ילד הפנימי״. לא הייתי מאוד מעורב בקהילה היהודית, אבל כן שיתפתי זוג וחבר שהיו בתפקידי הנהגה בקהילה הישראלית־יהודית המקומית. אחרי השיתוף הם מעולם לא בדקו מה שלומי, למרות שידעו היטב שאני בצרות, עוד לפני 7 באוקטובר. לא הייתי קרוב אליהם, אף שאחד מהם קודם ״חיזר״ אחריי כחבר ורצה להתקרב. אני יכול רק להניח שחשבו: ״אוי, הבחור הזה דפוק, בואו לא נכניס ראש בריא למיטה חולה״. יש סטיגמה כלפי אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות.
מה כן החריד אותי? המחשבה כמה נורא עלול להיות מצבם של הישראלים שנחטפו אם הם תלויים בתרופה פסיכיאטרית, או בכל תרופה אחרת, במנהרות עם החיות שחטפו אותם. מבועתים, חלקם אחרי שראו את משפחתם נרצחת או נשרפת למוות, ובנוסף בגמילה, ואלוהים יודע מה עוד עושים להם. נדמה לי שאפילו דיברנו על זה באחד מפורומי הגמילה הישראליים.
* כתבתי קטע ארוך מאוד על הסכסוך האחרון עצמו והחלטתי למחוק אותו. לא אנהל כאן דיון פוליטי. למען מה שאני מנסה לעשות, הלוואי שיכולתי להשאיר את הלאום או הלאומים שלי מחוץ לסיפור. כולנו אחים ואחיות כשמדובר בנזק שהממסד הרפואי גרם סביב תרופות פסיכיאטריות. אבל בתוך ההקשר של החוויה שלי כישראלי וגם מחוצה לו, כמעט בן לילה הפכה כל כך הרבה שנאה כלפי ישראלים ויהודים למשהו שאפשר לומר בגלוי, שאני יכול לכתוב ספר שלם בניסיון לצפות איך יקראו את הקטע הזה, ועדיין מישהו יבין אותי לא נכון. כל מה שאומר הוא שזה נושא היסטורי, פוליטי, תרבותי וחברתי מורכב מאוד ורב־שכבתי. רוב האנשים לא למדו את ההיסטוריה ולא חיו אותה, ובכל זאת שופטים אותי הרבה יותר משהיו שופטים אדם ממדינה אחרת שמעוררת מחלוקת, כמו רוסיה למשל, למרות שמלחמת רוסיה־אוקראינה הרבה יותר ברורה בשחור־לבן. אז אני מזכיר את ארץ מולדתי רק כי היא השפיעה על הגמילה שלי, ולצערי יכלה להשפיע ברצינות על הטיפול בי אלמלא המוסר והערכים של רופא המשפחה שלי:
רופא המשפחה שלי, ד״ר פאוזי, מצרי, כמו רוב הרופאים במרפאה שלו. וברגע שבו זה קרה, כל גורלי היה בידיו. אם היה בוחר להפסיק לי את הקלונאזפם, באמת לא ידעתי מה אעשה. כל הכוח היה אצלו. בכל מצב אחר, אילו הייתי בריא, לא הייתי משחק עם עצמי את המשחק של ״אני חייב לסמוך עליו, הוא נשבע שבועה, הוא הרופא שלי״. פשוט הייתי הולך למישהו אחר. אבל לא יכולתי. הייתי תלוי לחלוטין, דווקא בו, עם פגישה בעוד שבוע לקבלת המרשם הבא. ובמצב הפגיע והמפוחד הזה, כשאנשים אקראיים, ערבים ולא ערבים, הפכו פתאום לאנטישמים מאוד, בגלוי וכמעט בגאווה, כשהחדשות זועקות והאספקה שלי תלויה על חוט, פחדתי. למזלי הכול הסתדר. הוא היה בסדר, ידידותי כרגיל, והטיפול נמשך בלי תקלה. אבל הפחד היה אמיתי, פחד של אדם שכבר לא נשארה לו שליטה על ההישרדות שלו.
אם ההודאה הזו פוגעת ברופא שקורא, אציין בעדינות שני דברים:
1. כבר הייתי בלולאת חרדה מהתרופות, דמיינתי את הגרוע ביותר בכל דבר והייתי פרנואידי עם אמיגדלה פעילה מדי.
2. זה היה פחד לגיטימי. רופאים הם שהעמידו אותי במצב הזה. גם ראיתי קודם רופאי משפחה אחרים בגולד קוסט, ורמת המקצועיות הייתה בינונית במקרה הטוב. אחד לא ידע מה זה PrEP, אחר תמיד היה זועף איתי, וכן הלאה. מבין רופאי המשפחה שראיתי לאורך כל המסע, הייתי אומר שרובם היו לא טובים. אני כבר לא רואה את ״המקצועיות״ של המקצוע כמשהו שאסור לגעת בו. גם אובדן האמון הזה הוא משהו שמרשם רשלני עשה לי. והייתי כבר בלולאת חרדה מהתרופות, דמיינתי את הגרוע ביותר והייתי פרנואידי עם אמיגדלה פעילה מדי.
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות זאת עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, באורך 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←