תוכנית הפחתה שגויה. ״מרפאה״ שהתפרצה על אנשים אובדניים. גורו תוספים בלי ביקורות. והשירות האוסטרלי היחיד שבאמת חזר אליי.
אני צריך לחזור קצת אחורה ולהזכיר שאחרי ה״נסיגה״ הראשונה מההפחתה בחלב בקצב של 1% ביום, עברתי לקצב איטי בהרבה: 0.4% מהמינון של היום הקודם. זכרו שזו פונקציית דעיכה מעריכית יומית, קצת כמו ריבית דריבית, כך ש-1% ביום אינו 30% בחודש אלא פחות, ועדיין מהיר בהרבה מהמומלץ. הקצב החדש היה בערך 10% בחודש. כבר הכנתי גיליון שהיה הבסיס לגיליון ההפחתה הציבורי ששיתפתי בהמשך. זה לא קצב מהיר. הוא למעשה באמצע הטווח המומלץ, 5–10% בכל 2–4 שבועות. זו לא הייתה מהירות פזיזה. זה היה לפי הספר. ובכל זאת, בשלב מסוים זה הדביק אותי. עדיין לא ידעתי שמיקרו־הפחתה יומית אינה באמת ״הפתרון״. אחרי הלילה הראשון שבו לקחתי אגמטין, המשכתי לקחת אותו מדי יום עד הרבה אחרי סיום ההפחתה. לקחתי 1.5 גרם פעמיים ביום. זה היה התוסף הראשון שהביא שינוי עמוק ומבורך בתסמינים, אף שרק בגופניים: מאז הפסיקו תחושות ה״חשמל״ בגפיים והרגליים שהרגישו כמו ג׳לי.
בסוף מאי 2023, כשהצטרפתי לקבוצות בנזודיאזפינים חדשות כדי להשיג עוד מידע, אישה שנקרא לה בלה פרסמה באחת מהן שמישהי ממש הצילה אותה מתסמיני גמילה איומים בתוך ימים. אותה אישה, כריסטין, רצתה לעזור גם לאחרים. בחינם.
הרבה אנשים קפצו על ההזדמנות, בערך 10–15 מאיתנו. אנשים שנפגעו קשה. אנשים אובדניים. גם אני הצטרפתי. אבל חשוב לי לציין שבלה הכירה את כריסטין דרך קבוצה שעוסקת במצב בריאותי אחר, לא בקבוצת בנזודיאזפינים. לכריסטין לא היה רקע ייעודי בתחום. ובכל זאת היא הייתה בטוחה שהשיטה שלה יכולה לרפא את כולם. זו הייתה נורת האזהרה הראשונה.
נורת אזהרה שנייה: היא רצתה שנעבור לטלגרם, פלטפורמה שבה אפשר למחוק הכול בלי שאף אחד ידע מה היה שם. היא קבעה שיחות קוליות בכל ערב לפי שעון ארצות הברית, כלומר בכל בוקר עבורי באוסטרליה. היא אמרה שהשיחות יוקלטו כדי שנוכל להשלים אם נפספס.
הצטרפתי ביום השני. בשיחה הזו פגשתי גבר נחמד מאוד שנקרא לו רוב. גם אמא שלו, במקור מישראל, שנקרא לה רחל, הייתה בקבוצה כדי להשגיח עליו. רוב נפגע קשה מאוד, עם תסמינים גופניים משביתים ואנהדוניה קשה בעקבות מגוון בעיות, ובהן תרופות פסיכיאטריות. הוא היה אובדני ואמר לי לעיתים קרובות שהוא רוצה לשים קץ לחייו.
בהתחלה כריסטין נראתה נחושה וחכמה. אבל כבר ביום הראשון השיחה שהייתה אמורה להימשך חצי שעה נמשכה שעות. מה שהקפיץ אותי היה כשרוב, שהיה די ביישן בקבוצה, ממש ביקש רשות לשאול שאלה. היא אמרה כן. הוא שאל. ואז היא האשימה אותו בכך שהשיחה חרגה מהזמן. היא השפילה אותו מול כולם על שאלה שהיא בעצמה הרשתה לו לשאול.
נורת אזהרה שלישית: למחרת, כשהתחברתי בשעה שנקבעה לשיחה, לא היה שם אף אחד. גיליתי שהשיחה כבר התקיימה ונמשכה שעות, כי היא התחילה לדבר עם כמה אנשים מוקדם יותר, כשהיה לילה באוסטרליה, והם פשוט הפכו את זה לשיחה הרשמית בלעדינו. כששאלתי על מה דיברו, התברר שבעיקר על התנגדות לחיסוני קורונה. היא הייתה מתנגדת חיסונים נחרצת.
היא אמרה שאנחנו צריכים לקנות מסחטת מיצים, למיץ מלפפון, סלרי ולימון, מד סוכר בדם ומד לחץ דם. שנצטרך לאכול מזונות מסוימים ולצום 16 שעות ביום.
השיחה למחרת הייתה אמורה להימשך חצי שעה עד שעה. היא נמשכה עד חמש שעות. נשארתי מחובר בנסיעה לפגישה עם רופא ובזמן שישבתי בחדר ההמתנה. במהלך השיחה עשיתי מה שהיא ראתה כטעות איומה: שאלתי אותה בנימוס רב, כי כבר פחדתי מהתגובות שלה, מה ההכשרה שלה.
זו שאלה לגיטימית לחלוטין. אבל היא הקפיצה אותה מאוד. היא כעסה, התגוננה ולא ענתה. במקום זאת סיפרה במשך כשעתיים על העבר שלה, על השנים שניסתה להציל את אמא שלה. זה בסדר, אבל היא סירבה לתת תשובה ישירה לשאלה פשוטה. רחל אפילו פנתה אליי בנפרד תוך כדי כדי לומר שהשאלה שלי לגיטימית לגמרי, ושהיא תוהה למה כריסטין לא מוכנה לענות.
נורת אזהרה רביעית: למחרת היא אמרה לקחת כפית שמרי בירה בכל שעה ביום. שמרי בירה הם מזון בריא, מלא בוויטמיני B ובמינרלים, אבל עשיתי את החשבון. המינון שלה היה נותן לי כ-3,000% מהצריכה היומית הנדרשת של ויטמיני B. חלק מהוויטמינים האלה, ובמיוחד B6, מסוכנים בכמות עודפת.
שאלתי שתי שאלות פשוטות: האם ״כל שעה״ פירושו 24 שעות, כי הרי אי אפשר לאכול מתוך שינה, אז לכמה שעות היא באמת מתכוונת? והאם בריא לצרוך עודף כזה של ויטמינים?
כתבתי לה בפרטי: ״למה את יוצרת את הדרמה הזו בקבוצה של אנשים אובדניים? את יכולה לדבר איתי בפרטי?״
התשובה שלה הייתה שטף של תעמולה נגד חיסוני קורונה. כדי להבין את ההקשר: לא היה לה שום מושג אם התחסנתי, במה אני מאמין או מה דעתי על קורונה. מעולם לא דיברנו על זה. ההודעות הגיעו משום מקום. מבחינתה יכולתי בעצמי להיות מתנגד חיסונים.
אחר כך היא פנתה גם נגד רוב. הוא שאל אם תוסף שהמליצה עליו בריא עבורו, ושוב הייתה לה התפרצות. הוא התחנן שלא תוציא אותו מהקבוצה. דיברתי איתו על זה והוא הסכים שאשתף. צילומי המסך מדברים בעד עצמם.
רק שבוע אחרי ההתפרצות עליי, היא סגרה את כל הקבוצה. האשימה את כולם. אלה היו אנשים אובדניים. אנשים שלא תפקדו. אנשים שהתרופות שלהם הופסקו בבת אחת. היא נתנה להם תקווה ואז תלשה אותה מהם, כי לא הצליחה לקבל על עצמה שלקחה משהו שמעבר ליכולותיה. בגלל האישיות שלה, היא לא הצליחה להודות בטעות או אפילו להתנצל. היא לא הפנתה אף אחד להמשך עזרה. פשוט סגרה הכול.
לא נותנים לאדם תקווה ואז לוקחים אותה ממנו ככה.
בלה אמרה לי אחר כך שהיא מצטערת שבכלל הכירה לנו את כריסטין, שתסמיני הגמילה שלה עצמה חזרו, ושכריסטין ״קצת משוגעת, בלשון המעטה״.
ביום ההולדת שלי בסוף יוני הלכתי לסניף קוסטקו החדש שנפתח ליד הבית. לבשתי מסכת N95. השתמשתי במסכות עוד לפני שהיו חובה בקווינסלנד, ולא הפריע לי להיראות שונה. אבל היו המוני אנשים, וחלקם נראו חולים עם תסמינים נשימתיים. אישה שחילקה טעימות הייתה בבירור מצוננת ומשכה באף. ואז עמדתי חצי שעה בתור לנקניקייה, בצפיפות כמו בהופעת רוק.
יומיים אחר כך: הצטננות. ובטיפשותי לא עצרתי את ההפחתה. הפחתתי רק 0.35–0.4% ביום, הרבה פחות מקודם, אז חשבתי שיהיה בסדר. גם התחלתי, עדיין בהשפעת העצות של כריסטין, לסחוט מלפפונים, סלרי ולימון כאילו חיי תלויים בזה. הרי זה מלא בדברים טובים, לא?
מה שלא ידעתי אז: בעצם עשיתי לעצמי ניקוי. הלכתי לשירותים חמש פעמים ביום. ועשרה ימים אחרי שחליתי, שלושה ימים אחרי שכבר הרגשתי ״יותר טוב״, הכול התרסק בחזרה. החרדה. נדודי השינה. סיוטי האימה. ההזיות ומחשבות השווא בעיניים עצומות.
עברתי לאחותי בפעם השלישית. אבל הפעם אפילו המקום הבטוח שלי לא הגן עליי לגמרי. הסיוטים נמשכו גם בחדר האורחים. אני זוכר שכיוונתי קריסטל לעבר הדלת בזמן הזיה שמישהו נמצא שם, בתחושת ניצחון, ואמרתי למה שזה לא היה שאני לא מפחד.
נאלצתי לעצור את ההפחתה. הרגשתי מובס לחלוטין, לכוד משני הצדדים. כמו לברוח ממפלצת תוך כדי הליכה על חבל דק בין בניינים מרוחקים, כשכל דבר יכול להפיל אותי.
במהלך הנסיגה שאחרי קוסטקו גיליתי את Reconnexion, שירות התמיכה היחיד באוסטרליה שמוקדש להפחתת בנזודיאזפינים. הוא נמצא בוויקטוריה וממומן בידי ממשלת המדינה, לא הממשלה הפדרלית. וזו הבעיה.
כשהתקשרתי, בפעם הראשונה בכל הסיוט הזה היה באוסטרליה מישהו שבאמת דגל בהפחתה איטית: 10% בכל שבועיים עד שלושה. האישה הייתה קשובה ואכפתית. היא הקשיבה ושלחה לי חומר שלא היה לי קודם.
אבל מכיוון שאני בקווינסלנד, לא יכולתי לקבל פגישות פנים אל פנים או מרחוק עם מלווי הגמילה שלהם. אלה מיועדות רק לתושבי ויקטוריה. יכולתי להתקשר עם שאלות, ובזה הם לא הפלו אותי, אבל תוכנית התמיכה עצמה הייתה מחוץ להישג ידי.
חודשים אחר כך הם התקשרו אליי מיוזמתם, רק כדי לבדוק מה שלומי. שום שירות אחר לא עשה את זה, חוץ משירות הרפואה מרחוק המקורי דרך HIF כשהייתי בבית החולים.
עדכון מאפריל 2026: לצערי, כמו הרבה ״אנשי מקצוע״ וארגונים אחרים, גם Reconnexion אכזבו אותי מאוד לאחרונה. כתבתי להם עליי, על הרצון שלי לעשות משהו דומה בקווינסלנד או לספק שירותים עבורם, ועל התוכנה GTT שיכולה לעזור לכל כך הרבה מהאנשים שהם מלווים. חיכיתי וחיכיתי ולא קיבלתי תשובה, אפילו לא אישור שהמייל התקבל. ניסיתי להתקשר פעמיים ובשתי הפעמים הועברתי לתא קולי. בהודעה הראשונה ביקשתי שיצרו איתי קשר ולא קיבלתי מענה.
אחרי כמה ימים השארתי הודעה תקיפה יותר ואמרתי שמאכזב מאוד לא לקבל אפילו אישור או תגובה כלשהי. למחרת השאירו לי הודעה קצרה ומאכזבת מאוד: שהם לא ממש רוצים לעסוק בי, בטון ״אוסטרלי מנומס״ יותר, מאישה שאפילו לא השאירה את שמה. השארתי עוד הודעה, ביקשתי שישקלו שוב ושיענו במייל כדי שלפחות תהיה לי הזדמנות לדבר איתם. שוב, במקום לענות במייל, התקשרו והשאירו הודעה מאדם לא מזוהה, בלי פרטי קשר, עם אותו מסר. ניסיתי להתקשר שוב ושוב. בכל פעם הטלפון מצלצל קצת, מעבירים אותך כמה פעמים ובסוף מגיעים לתא קולי. אילו הייתי אדם שמבקש עזרה, זה היה מאוד מייאש אותי. בפעמים המעטות שהתקשרתי בעבר תמיד ענו לי, וכמו שאמרתי, גם חזרו לבדוק מה שלומי למרות שאני אפילו לא תושב ויקטוריה.
תנו לי להסביר משהו טכני, כי הוא כמעט הרס אותי ועדיין פוגע באנשים עכשיו.
מבחינה מעשית, הדרך הנכונה להפחית היא דעיכה מעריכית או הפחתה היפרבולית: בכל פעם מורידים אחוז מהמינון הנוכחי. למשל, 10% ממה שלוקחים עכשיו, מחכים, מתייצבים, ואז 10% מהכמות החדשה והנמוכה יותר. אפשר לשנות את האחוז אם ההפחתה הקודמת הייתה קשה מדי, או להגדיל אם לא הרגשתם אותה ואתם רוצים להתקדם מהר יותר. ההפחתות נעשות קטנות יותר בכמות המוחלטת ככל שהמינון יורד, בהתאם לאופן שבו המוח מגיב לשינויי מינון. למיטב ידיעתי, מארק הורוביץ טבע את המונח הפחתה היפרבולית. הוא מבוסס על התאוריה שלו, שלפיה תפוסת הקולטנים במינונים שונים של תרופות פסיכיאטריות מתנהגת לפי ״גרף״ דומה מאוד לגרף של דעיכה מעריכית. לכן, מבחינה מעשית זה אותו דבר. אני משתמש במילה ״היפרבולית״ כי היא הפכה לשם מקובל לשיטה, לא כי אני חושב שזה השם הנכון.
הפחתה ליניארית פירושה הורדת אותה כמות קבועה בכל פעם: 100, 90, 80, 70... עד אפס. קל יותר לחשב אותה והיא מהירה בהרבה, אבל בפועל היא הרסנית, כי ההפחתות האחרונות הן אחוז גדול בהרבה ממה שנשאר. ירידה מ-20 ל-10 היא הפחתה של 50%. ירידה מ-10 לאפס היא הפחתה של 100%. למוח שלכם לא אכפת מהמספר המוחלט, אלא מהאחוז.
יש לי הרבה ביקורת על מארק, וכתבתי סקירה של מדריך מודסלי להפחתת תרופות שהיה שותף לכתיבתו. למען השם, בבקשה אל תעקבו אחרי הטבלאות שבספר. הן לא היפרבוליות ולא מעריכיות. הן ״פשרה״ המבוססת על ״מינוני הכדורים הזמינים״, ומתעלמות מסוף ההפחתה שדורש טיפול זהיר, כי הוא מתעלם מהכלי הזול והנפוץ שרבים משתמשים בו, משקל תכשיטנים במיליגרמים, או מ״מינון הקפיצה״ שד״ר אשטון ציינה לבנזודיאזפינים. הדרך הטובה ביותר לחשב את ההפחתה ולשנות אותה באופן דינמי היא התוכנה שלי, GTT.
כשהתחלתי להציע לאנשים בקבוצות את גיליון ההפחתה המעריכית שלי, שמתי לב למשהו מטריד. אנשים שאלו על הפחתות המים של דיוויד ג׳ונס: ״להוציא 1 מ״ל מתוך 300 מ״ל בכל יום״. והחשבון לא הסתדר. זו הפחתה ליניארית, קו ישר לאפס. זה מנוגד לכל מה שכתוב במדריכים של הקבוצה עצמה על הפחתה מעריכית. מארק הורוביץ לא ״המציא״ את השיטה. היא הייתה מוכרת הרבה לפני הספר שלו, וד״ר אשטון עצמה יצרה בטבלאות ההפחתה שלה לבנזודיאזפינים גרסאות ״גסות״ שלה, לפני שהאינטרנט, אמזון, איביי ומשקלי תכשיטנים זולים היו זמינים.
כשדיוויד עזר לי חודשים קודם ושאלתי אותו על ההפחתה שלי בחלב, התשובות שלו היו סתומות ומבלבלות. עכשיו הבנתי למה: דיברנו בשפות שונות. אני עשיתי הפחתה היפרבולית. הוא תיאר הפחתה ליניארית. הוא לא הבין מה אני עושה, ואני לא הבנתי מה הוא עושה.
בכל מקרה, התחלתי להציע את כלי ה-Google Sheets שלי בתגובות. חשבתי שאנשים ישמחו. לא היה שום דבר אחר דומה; כל מה שמצאתי בגוגל היו כמה גיליונות אקסל להפחתה ליניארית. במקום זה, הפוסטים שלי התחילו להיעלם. ואז לילה אחד נחסמתי לגמרי מ-Beating Benzos, בלי אזהרה. הכנתי סרטון שלם על זה, ובהמשך אפרסם אותו כאן גם כמאמר.
אחרי שנחסמתי, הבאתי את הגיליון לקבוצות אחרות. בקבוצת Benzo Warriors צפו בסרטון ההסבר שלי, התרשמו ואימצו אותו כמדריך ההפחתה הרשמי שלהם. אפילו אמרו לי שכבר נאלצו להציל אנשים מהתוכניות של דיוויד.
בקבוצת Benzo Recovery and Existence, עוד קבוצת בנזודיאזפינים שהייתה נהדרת עד שכבר לא, הודות לעוד מנהל כועס, אחד המנהלים הגיב, שיבח את הכלי וצירף אותי לקבוצת וידאו קטנה של נפגעי בנזודיאזפינים. עשינו שיחות וידאו כמעט בכל יום, לפעמים במשך שעות, רק כדי להעביר את הזמן ולהיות שם זה בשביל זה. רוב האנשים בקבוצה היו נשים מבוגרות, שנראות כקבוצה העיקרית שנפגעה מבנזודיאזפינים. בסוף המאה הקודמת הם היו נפוצים כמו תרופות SSRI היום, למרות שהבעיות שלהם היו מוכרות מאז שנות השבעים. הן הגיעו ממסלולי חיים, רקעים חברתיים ומדינות שונות. זה לא תמיד היה בריא. לפעמים עוררנו תסמינים זה אצל זה, כי כולנו היינו בגמילה. אבל אנשים שהבינו מה אני עובר היו שווים יותר מכל מטפל שאמר לי לעשות תרגילי נשימה.
בתקופה הזו ניסיתי גם טיפול בהיפנוזה: שישה מפגשים, 1,200 דולר אוסטרלי. רציתי מישהו שיבין את הקשיים המסוימים שלי, כולל היותי הומו. המטפל שבחרתי היה צעיר, נחמד ותומך, אבל אני לא חושב שהיה מיומן במיוחד. הוא מעולם לא הביא אותי עמוק יותר ממצב קל שמזכיר מדיטציה. השתמשנו בטכניקת ההשראה הקלאסית רק פעם אחת. לפניו התקשרתי למטפל מבוגר יותר שכעס שאני שואל שאלות לפני שאני קובע פגישה. לא בדיוק הגישה שרוצים ממישהו שאמור לעזור להירגע.
ניסיתי גם הקלטת היפנוזה עצמית שמיועדת במיוחד לגמילה מבנזודיאזפינים, אבל התסריט היה מוזר: ״הבנזודיאזפין הוא אורח רע בבית שלך״. גם טפיחות בשיטת EFT לא עזרו הרבה.
מה שכן עזר, להפתעתי, היה צ׳י קונג. אמא המליצה עליו; היא מתרגלת בכל יום שני עם קבוצה. מצאתי ערוץ יוטיוב עם תרגולי בוקר קצרים לאנרגיה, וזה באמת עזר אחרי לילות קשים. זה עדיין מפתיע אותי.
בערך באותה תקופה של סאגת כריסטין מצאתי סרטונים של אדם בשם פיטר סמית׳. היה לו ערוץ על התמודדות עם הפרעה דו־קוטבית וקשיים נפשיים אחרים באמצעות תוספים במקום תרופות. הוא הכין גם סרטון ייעודי על התמודדות עם גמילה מבנזודיאזפינים.
הוא נראה כמו אנגלי קצת משונה, כן, נלהב ומקורי, וברור היה שהוא מאמין במה שהוא אומר. הוא דיבר על כך שהפסיכיאטריה מבוססת למעשה על חומרים שהתגלו במקרה, עם מנגנונים שאף אחד לא מבין עד הסוף. הוא הציג מחקרים. היה לו אתר חצי גמור עם חומר מחקרי. היה לו גם ספר על שינה שלפי הביקורות כנראה היה טוב למדי.
כששאלתי עליו ב-Beating Benzos לפני שנחסמתי, רוזלינד מיד אמרה שהוא ״אדם מסוכן מאוד״ וסגרה את הדיון. בשלב הזה ההתנגדות שלה הייתה כמעט המלצה. אם היא שונאת אותו, אולי כדאי לבדוק. חשיבה בשחור־לבן; הגמילה עושה לך את זה.
נורות האזהרה היו שם: בלי ביקורות בגוגל למרות עשרות שנות עבודה, כמעט אין עליו כלום ברשת, ואנשים בקבוצות בקושי ידעו מי הוא. אבל הייתי נואש. ניסיתי כל דבר אחר. הייתי במקום הכי גרוע שהייתי בו בחיי.
שלחתי לו מייל. הוא ענה אחרי כמה ימים, באמפתיה ובכנות שאין לו פתרון מהיר לביעותי הלילה, אבל אמר שיוכל לעזור לכייל מחדש את תגובות הלחץ שלי דרך תרגילי אימון מוחי ותוספים. הוא הציע להתאים את לוח הזמנים שלו לשעון אוסטרליה שלי.
זו הייתה תחילתה של סאגת פיטר סמית׳. מגיע לה פרק משלה, והיא תקבל אותו בחלק 5.
כל מה שעברתי, שנתיים שלמות, היה לימוד אכזרי שלא בחרתי בו. למדתי על הפרמקולוגיה של בנזודיאזפינים, שיטות הפחתה, אינטראקציות של תוספים וכשלי מערכת בריאות הנפש באוסטרליה יותר ממה שרוב רופאי המשפחה ילמדו בכל הקריירה. לא כי אני מיוחד, אלא כי לא הייתה לי ברירה.
אני לא רופא. אני עובד בתמיכת עמיתים עם ניסיון אישי, שכל מערכת שהייתה אמורה לעזור לו אכזבה אותו, ומסרב לתת לזה לקרות לאחרים אם יש בכוחי למנוע את זה.
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות זאת עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, באורך 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←