בתי חולים ופסיכיאטרים שלא עזרו. עוד תרופות. מערכת שבנויה לטפסים, לא לאנשים. והדרך האיטית והמפחידה להשיג ידע אמיתי.
היום השני בבית של ההורים. 5 במרץ 2023. אמא הצליחה להשיג את מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי בישראל שבו עבדה לפני עשרות שנים, פסיכיאטרית מבוגרים בכירה מאוד. נקרא לה רחל.
רחל שמחה לשמוע מאמא אחרי כל כך הרבה שנים. היא הקשיבה לסיפור שלי והבטיחה לה ש-2 מ״ג קלונאזפם ״זה לא הרבה״ ו״לא עניין גדול״, ושאני יכול פשוט להפסיק. היא הציעה שאקח משהו שיעזור לי לישון תוך כדי, והמליצה על תרופה אנטי־פסיכוטית בשם אנטומין, קלוטיאפין.
אמא נחרדה. היא קראה לזה חומר הרדמה לסוסים. אבל רחל אמרה שמינון נמוך מאוד פשוט ירדים אותי, ובשלב הזה שינה הייתה כל מה שרציתי.
התקווה הזו התנפצה בתוך שעות. חיפשתי אנטומין בגוגל ולא מצאתי אותו באוסטרליה, רק באתרים מחו״ל. גיליתי שהשם הגנרי הוא קלוטיאפין, ושהתרופה זמינה רק במספר מצומצם של מדינות: ישראל, בלגיה, איטליה, ספרד, שווייץ, ארגנטינה, דרום אפריקה וטאיוואן. לא באוסטרליה. בתמימותי הנחתי שכל התרופות זמינות בכל העולם. הן לא. כתבנו שוב לרחל, והיא הציעה במקום זאת סרוקוול, קווטיאפין. גם את זה אמא לא אהבה. היא ידעה שבשימוש ממושך התרופה עלולה לגרום לתנועות פנים בלתי רצוניות קבועות, דיסקינזיה מאוחרת. אבל האפשרויות הלכו ונגמרו.
זה היה הבוקר שאחרי ההזיה על הרמאים מתוכנית הריאליטי ההודית, הלילה שתיארתי בחלק 1. בשש וחצי בבוקר כבר הייתי ער וספרתי את הדקות עד שמישהו יוכל לעזור לי.
ניסיתי להתקשר ל-Telldoc, שדרכם התקיימה הפגישה מרחוק עם הפסיכיאטרית מחלק 1. לא הצלחתי להשיג אותם. אחר כך התחלתי להתקשר לסניפי Chemist Warehouse ולשאול על אנטומין. כל רוקח שדיברתי איתו היה מבולבל לגמרי. הם מעולם לא שמעו על התרופה. נסענו לבית מרקחת מקומי כדי לשאול פנים אל פנים. קיבלנו אישור: היא לא זמינה באוסטרליה.
אז היינו צריכים מרשם לסרוקוול. בשלב הזה לא היה לי רופא משפחה קבוע באמת; עברתי בין מי שהיה זמין. בינואר ביקרתי בגלל קלקול קיבה במרפאה בגולד קוסט שלא גבתה תשלום מעבר לכיסוי הציבורי. היו להם גם פגישות מרחוק, כך שיכלו לעזור לי עכשיו מבריסביין. המערכת הזו הייתה מעוררת חרדה בפני עצמה: קובעים פגישה, אבל יכולים להתקשר בכל רגע בתוך חלון של שלוש שעות, ואתה פשוט יושב ליד הטלפון ומחכה.
בסוף הגעתי לרופא משפחה שדווקא חיבבתי, ואני עדיין מטופל אצלו היום. הוא היה אדיב, הקשיב, וכשאמא הסבירה את המצב הוא הסכים שסרוקוול עשוי לעזור. הוא גם נתן לי מרשם לאגומלטין כי סיפרתי שעזר לי לישון בעבר. קניתי רק את הסרוקוול למחרת; אגומלטין עדיין נשאר לי.
אבל פחדתי מאוד לקחת כל אחת מהן. הרגשתי שאני במהלך האחרון במשחק שחמט, ושכל כלי שאגע בו עלול לסיים את המשחק.
למחרת בבוקר, אחרי עוד לילה של אימה, הלכנו לבית המרקחת. הרוקחת הייתה מקסימה, אבל נתנה לי עמודים על גבי עמודים של מסמכי אזהרה לחתימה. תופעות לוואי. אזהרות. סיכונים. כי סרוקוול הוא תרופה אנטי־פסיכוטית, ואת זה לוקחים ברצינות.
גם למדתי מהר מאוד שקלונאזפם מסווג באוסטרליה כתרופה ב-Schedule 8, אותו סיווג כמו מורפין. אפילו לא ידעתי מה אלה ה-Schedules האלה. אבל המשמעות הייתה שלהשיג עוד מהתרופה כדי להפחית כמו שצריך עומד להיות סיוט. לא ידעתי אם בכלל אצליח למצוא רופא שירשום אותה. אז נוסף על הכול הייתי צריך לדאוג גם לאספקה. הייתי בהלם שרופאים לא מוכנים לעשות את זה גם כשהמטרה היא למנוע פגיעה, או אפילו מוות אפשרי, בעקבות הפסקה פתאומית!
ניסיתי ליצור קשר עם ד״ר ק׳, מנהל המרפאה שרשם לי את הקלונאזפם מלכתחילה. אמרו לי שהשירות הוא רק למי שמגיע למרפאה, ומכיוון שלא יכולתי להגיע פיזית לגולד קוסט, לא הייתה לי שום דרך לדבר איתו. הם פשוט חסמו לי את הגישה אליו.
אני צריך לתאר מה באמת קרה לי בלילות, כי זה החלק שהכי קשה להסביר והחלק שהשאיר בי את הטראומה הכי קשה.
הייתי מאבד הכרה, בדרך כלל בתחילתה של נסיגה, ואז מתעורר לאט או בבת אחת לתוך אימה טהורה. חצי חלום, חצי הזיה. לפעמים משהו מופשט לחלוטין: פחד פסיכוטי וחסר צורה מהסוג שחוויתי רק כילד עם חום מעל 40 מעלות. תחושה שהכול אבוד. עשיתי משהו נורא, הרגתי מישהו, או משהו שאפילו לא היה נורא באופן אובייקטיבי אבל הרגיש כמו הדבר הכי גרוע בעולם. אנשים האשימו אותי. אני הולך לשלם על זה. כלא. הסוף.
לפעמים הייתי מתעורר מזה בלי לדעת מי אני. הייתי צריך ללכת עד שזה יעבור.
כמו שתיארתי בחלק 1: חמש עד עשר שניות של סצנות עם אנשים שיכולתי לתקשר איתם, ואז המכה האלימה בחזה. זה יכול היה לקרות מאות פעמים בלילה אחד. אחרי זמן מה הטלטלות התחילו לכאוב פיזית.
זה היה חדש ומטריד מאוד. אם עצמתי עיניים אפילו לדקה, תפיסת הגוף שלי השתבשה. הידיים הרגישו כמו עצים. הגוף הרגיש כאילו הוא בתנוחה שונה לגמרי מהתנוחה האמיתית שלו. וגרוע מזה: הרגשתי שהגוף שייך למישהו אחר לגמרי. פעם לנערה מתבגרת. פעם לאיש זקן. ברגע שפקחתי עיניים ידעתי בדיוק איפה אני. עצמתי שוב, והעיוות חזר מיד.
ידעתי שזה לא אמיתי. החשיבה הביקורתית שלי עדיין הייתה שם, תודה לאל. אבל התחושות היו חזקות ולא הרפו.
לילה אחד, במקום הסרטים הרגילים, הייתה מצגת מהירה: תמונות שהבהבו מול העיניים העצומות שלי, מהר ובלי שליטה. הייתי כל כך נואש שלקחתי פירור נוסף של קלונאזפם, אולי חמש או שש שעות אחרי מנת הערב. התמונות התחילו לקפוא. הן האטו, אבל לא נעצרו. ואז גם המחשבות שלי האטו. הקול הפנימי נעשה כבד ואיטי, כאילו נתקע. לא הצלחתי לחשוב במהירות רגילה. זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בכל הסיפור.
בלילות האלה לפעמים הערתי את אמא. לא הצלחתי להתאפק. הייתי קם מהמיטה, מסתובב בבית כמו נמר בכלוב, וכשזה היה יותר מדי הייתי נופל לרצפה מולה. היא הייתה מותשת והתחילה לאבד סבלנות איתי. היא לא הבינה עד הסוף מה אני עובר. היא התחננה שלא אעיר אותה. אבל לילה אחד היא פשוט מרחה אותי בשמן לבנדר, ישבה לידי והשמיעה את המדיטציה המודרכת שלה במשך שעה או שעתיים. לא נרדמתי. אבל כשהיא הייתה שם הרגשתי בטוח, כמו ילד שרוצה את אמא לידו.
מכיוון שלא הצלחתי ליהנות משום דבר, כל מה שעשיתי היה לחפש בגוגל. קלונאזפם. פרוקסטין. סרוקוול. גמילה. הפחתה הדרגתית. ככל שקראתי יותר, הבנתי כמה מידע סותר יש. אתרי גמילה שאומרים להפחית במשך חודש. אתרי ממשלה שאומרים חודשיים. אחרים אומרים ארבעה שבועות. לכל אחד היה מספר אחר, ואף אחד לא נראה כאילו הוא מבין מה אני עובר.
בסוף מצאתי את מדריך אשטון ואת ארגון Benzodiazepine Information Coalition, שאני לא ממליץ עליו, אבל באותו זמן הוא עזר לי להבין דברים טוב יותר. שם משהו התחיל להשתנות. מידע אמיתי. הכוונה אמיתית. אנשים שבאמת מבינים.
אמא התחילה לתת לי מגנזיום גליצינאט ותוספים אחרים שהיא משתמשת בהם. הם לא עזרו הרבה.
ולגבי הסרוקוול והאגומלטין: האגומלטין לא עשה שום דבר. הסרוקוול עזר חלקית בלילה אחד. לא היו לי המחשבות הדוהרות, אבל עדיין לא הצלחתי להירדם. בלילה השני הוא לא עזר בכלל.
ב-6 במרץ ניסיתי שוב להתקשר לביטוח הבריאות ול-Telldoc. התחננתי לדבר עם הפסיכיאטרית שראיתי מרחוק, בפגישה החד־פעמית הקודמת. לא נתנו לי. חיפשתי את שמה בגוגל, מצאתי את המרפאה הראשית שבה היא עובדת במלבורן, התקשרתי למזכירה, הסברתי שזה דחוף והשארתי הודעה.
היא מעולם לא חזרה אליי.
ב-7 במרץ הייתי חייב לתפקד כמבוגר. ניסיתי למחזר את המשכנתה. התהליך התחיל כמה שבועות קודם עם יועץ משכנתאות בעל תושייה, אחרי שרוב האחרים אמרו שלא יוכלו לעזור לי. כך שכל דרמת המשכנתה התרחשה במקביל. מחלקת המשכנתאות של ANZ, שכל הצוות שלה פעל מהודו, עבדה משלוש אחר הצהריים עד חצות לפי שעון אוסטרליה. הם טיפלו בהכול גרוע. זה לקח חודשים. בסוף יועץ המשכנתאות הציל אותי: מצאנו פתרון עם בנק אחר אחרי ש-ANZ שברו אותי ואמרו לא, אחרי חודשים של בדיקות ותשובות ״כן״ בכל שלב. אבל הייתה לו נטייה לומר ״אתקשר עוד חצי שעה״ ולא לעשות את זה. אז ישבתי ליד הטלפון, בחרדה כימית וגם בחרדה מוצדקת, וחיכיתי לשיחות שלא הגיעו.
איפשהו בימים הראשונים גיליתי את MH Call, שירות Mental Health Call של ממשלת קווינסלנד למשברים ולבריאות הנפש. בניגוד ל-Lifeline, יש להם צוות לטיפול במצבים חריפים שמכיר אותך אישית. הם מקושרים לבתי חולים בדרום־מזרח קווינסלנד: בית החולים RBWH מכסה את בריסביין, ושירות נפרד מכסה את גולד קוסט. החלוקה הגאוגרפית הזו עוד תיצור בעיות בהמשך.
בבוקר 9 במרץ, אחרי עוד לילה בלי שינה בכלל, ניסיתי להתקשר אליהם. הם אמורים לפתוח בשמונה בבוקר. התקשרתי 13 פעמים בתוך 45 דקות. אף אחד לא ענה. מרוב ייאוש התקשרתי לשירות של גולד קוסט. הם התנצלו, אבל אמרו שלא יוכלו לעזור כי אני בבריסביין. בירוקרטיה נטו. ב-8:47 סוף סוף מישהו ענה. הם התנהגו כאילו זו חנות שפתחה באיחור.
באותו בוקר, 9 במרץ, אחותי אמרה: ״אני לוקחת אותך לבית החולים. אנחנו מקבלים תשובות. זה עבר כל גבול.״ היא הורידה את הילדים בבית הספר והסיעה אותי ל-RBWH.
אני זוכר שירד גשם. ישבתי במושב הנוסע, והעיר שבה גרתי עשרים שנה נראתה זרה. כאילו אני באנגליה, לא בבריסביין. הכול הרגיש מוזר.
הסברנו את המצב שלי לאחות המיון. הכניסו אותנו די מהר, ואז הבנתי שזה לא מיון רגיל. זו הייתה מחלקה לבריאות הנפש. הרבה מיטות עם וילונות, צפופות בשטח קטן, במיוחד בהשוואה לבית החולים בגולד קוסט, שהיה חדש ומרווח בהרבה.
חיכינו שעות. בשלב מסוים נערה שקודם ישבה לידי והקשיבה למוזיקה, ונראתה רגילה לגמרי עם אוזניות, הועברה למיטה והתחילה לצרוח מאחורי וילונות סגורים: ״תעזבו אותי! תעזבו אותי!״. אף אחד לא היה שם איתה. אני מניח שהיא הזתה. מאבטח עמד מחוץ לחדר שלה, כאילו זו מטלה לא נעימה. הרופאים עברו ליד ונראו כעוסים, כאילו היא אשמה במצב שלה וצורחת רק כדי לעצבן את כולם. אף אחד לא מיהר לעזור. כתבתי לאחותי: ״מזל שאת לא כאן״.
אותה בעיה כמו בבית החולים בגולד קוסט: עד שמישהו בדק אותי, כבר נרגעתי. השהות בבית החולים נתנה לי תקווה, שגרמה לי להרגיש טוב יותר, שגרמה לי להיראות בסדר.
בסביבות שלוש אחר הצהריים הגיע רופא צעיר ודי שחצן. תיארתי הכול: ההזיות, האימה, המכות בחזה, החשמל, העיוות בתחושת הגוף ונדודי השינה. הוא נתפס לדבר אחד, המכות בחזה. ״זה נקרא קפיצת הירדמות״, אמר. ״זה קורה.״ הוא ממש הדפיס לי דף על קפיצות הירדמות. ההזיות? ״היפנאגוגיות והיפנופומפיות״. נורמלי. לך הביתה.
הוא לא הזכיר גמילה. אפילו לא פעם אחת.
הוא אמר שלא אראה פסיכיאטר. אבל הציע להתייעץ עם רוקח בית החולים, ואולי הם ידברו עם פסיכיאטר ויכינו תוכנית.
אז חיכיתי. בסוף רופא, רוקח ומישהו שהנחתי שהוא פסיכיאטר, כי אף אחד לא הציג אותו, עמדו ממש ליד המיטה שלי. הם דיברו עליי. לא איתי. עליי. שכבתי במיטת בית חולים בחלל זעיר מוקף וילונות, והם עמדו מעליי עם דף ורשמו הערות. מי שהנחתי שהוא הפסיכיאטר הציץ בי מדי פעם כאילו הייתי דגימה במעבדה.
הם הלכו. הרופא הצעיר חזר עם ההחלטה: לחזור ל-2 מ״ג קלונאזפם ביום. להמשיך את הפרוקסטין. לחכות להתייצבות. ואז להתחיל להפחית.
בלי תוכנית הפחתה ממשית. בלי לוח זמנים. בלי פגישת מעקב. עצה כללית ושחרור.
אחותי ואני כבר ידענו שזה מה שהם יגידו. אבל לשמוע את זה מבית החולים לפחות אישר שאנחנו בכיוון הנכון.
בזמן שהייתי בבית החולים קיבלתי במייל גם את הדוח מהפסיכיאטרית שראיתי מרחוק, בדיוק שבוע ויום אחרי הפגישה. למרות שבפגישה אמרה לי שאפשר להפחית ב-1 מ״ג, בדוח הכתוב היה כתוב שצריך ״להפחית בהדרגה עד להפסקה״. לא צורפה תוכנית הפחתה. חשבתי: למה לא אמרת לי את זה כשעוד יכולתי לשאול שאלות המשך?
אחרי בית החולים אחותי לקחה פיקוד. התוכנית הייתה להגיע קודם לאחותי הקטנה, שעובדת ליד בית החולים, כדי לקחת את המכונית שלה; לנסוע איתה לגולד קוסט, לקחת את החתולה ואת הדברים שלי; ואז לעבור לגור לזמן מה אצל אחותי. אמא הייתה צריכה מנוחה. יש לי שתי אחיות: אחת צעירה ממני בארבע שנים, ואחת בעשרים שנה, שלה אני קורא כאן אחותי הקטנה.
וכך עשינו. לקחתי את החתולה, ארזתי והתמקמתי בחדר הפנוי אצל אחותי. סידרתי אותו כמו שאני צריך: חושך מוחלט ומזגן דולק. לקחתי את ה-2 מ״ג, ולראשונה אחרי שבעה ימים ישנתי. גרוע. התעוררתי בארבע בבוקר. אולי ארבע או חמש שעות בסך הכול. אבל זה היה משהו. ובלי הזיות.
נשארתי אצל אחותי במשך שבועות. היה קשה. לא הצלחתי ליהנות משום דבר, אנהדוניה מוחלטת. הרגשתי שאני נטל. כל הזמן במצב של ״הילחם או ברח״. שכבתי על הספה לידה כשהיא עבדה מהבית, וההקלה היחידה הייתה לעצום עיניים ופשוט לנוח לידה. אבל גם זה גרם לי להרגיש אשם. כאילו גבר מבוגר לא אמור להזדקק לאחותו הקטנה כדי להרגיש בטוח, לא לעבוד ופשוט להיראות ולהרגיש רע. נדרש המון כוח רצון כדי להתקלח בבוקר. הזקן שלי היה לבן. הרגשתי מכוער מאוד.
יומיים אחר כך הלכתי איתה ועם האחיינים שלי לבריכה. לא הצלחתי ליהנות. מצאתי את עצמי באזור המקלחות החיצוניות, בוכה את נשמתי במקום שבו לא יכלו לראות אותי. תמיד ניסיתי להסתיר את הבכי מהילדים. אני אוהב את האחיינים שלי ולא רציתי להעציב אותם, אף שהגמילה השטיחה את הרגשות שלי כל כך, ש״אהבה״ הייתה יותר זיכרון מרגש. קלונאזפם מקהה אותך רגשית. הגמילה מחמירה את זה.
פיתחתי אגורפוביה. לא הצלחתי לצאת מהבית. כשהלכתי הייתי צריך להחזיק בקיר, כי או שאיבדתי שיווי משקל בקלות, או שהרגליים הרגישו כמו ג׳לי. אלה תסמינים מוכרים של גמילה מבנזודיאזפינים. זה גם מה שגורם לקשישים שלוקחים בנזודיאזפינים ליפול.
אמא מאוד האמינה במטפל בדיקור שהכירה, אז אבא הסיע אותי אליו לקנמור. הוא היה נחמד וישר. אמר שהוא לא יודע בדיוק מה לעשות, אבל יכול לעבוד על נקודות מסוימות. הוא גם היה יקר ב-50% ממטפלים רגילים בדיקור, מה שהוסיף חרדה כלכלית על כל השאר.
כששכבתי ועצמתי עיניים במהלך הטיפול, אותן הזיות רעילות התחילו. אמרתי לו ישירות: ״אני עוצם עיניים ויש לי הזיות״. אחרי הטיפול קרה משהו מוזר מאוד. הרגשתי שגוף האנרגיה שלי התרחב למרחק של כשני מטרים סביבי. מעולם לא הרגשתי דבר כזה, לא לפני ולא מאז. ההליכה הייתה מוזרה ולא נעימה, כאילו אני תופס יותר מדי מקום בעולם. הלכתי גם למטפל ברייקי שאמא ואחותי נהגו ללכת אליו, אבל גם זה לא עזר.
אחד הדברים שאני רוצה להזכיר, כי הוא ממחיש כמה לא נכון הכול הרגיש בגוף שלי, הוא איך הרגיש לקחת קלונאזפם בכל ערב. בחודש או בחודשיים הראשונים, לפני שהתפתחה סבילות, ממש הרגשתי אותו זורם בגוף. גל של הרפיה שלא הייתה הרפיה. אמא שאלה פעם אם זו תחושה נעימה. לא. היא הרגישה מזויפת. רעילה. כאילו אתה מרגיש רעלן נע בתוכך ויודע שהוא עושה למוח שלך משהו שאתה לא יכול לבטל.
ב-11 במרץ הכרחתי את עצמי לנסוע למרכז הקניות אינדורופילי, מקום שהייתי בו מאות פעמים. הנהיגה הייתה קשה. כשהלכתי במעברים הגדולים, אפילו כשכמעט לא היו אנשים, הייתי על סף בכי. הרגשתי הקלה עצומה כשחזרתי הביתה.
התחלתי לעשות קצת יותר בכל יום. ריצות קצרות ליד הבית של אחותי. לא נעים, אבל הכרחתי את עצמי. אחר כך השוכרים החדשים ביחידת הדיור בבית בגולד קוסט היו צריכים כמה דברים קטנים: להזיז רהיטים, להרכיב מחדש ארון. אחותי עודדה אותי: ״תתמודד עם הפחד. אל תפתח פוביה מהבית של עצמך.״
אז נסעתי את 85 הקילומטרים בחזרה. אמא ואחותי התקשרו לאורך הנסיעה כדי לעזור לי להמשיך. כשהגעתי, הצלחתי להיראות ולדבר כרגיל מול השוכרים. עשיתי את מה שצריך. ובנסיעה בחזרה הרגשתי טיפה יותר כמו האדם שהייתי פעם.
מכיוון ששוחררתי מבית החולים RBWH, הצוות לטיפול במצבים חריפים רצה לעשות מעקב. זה מה שקורה אחרי שחרור ממחלקה לבריאות הנפש בקווינסלנד, גם אחרי כמה שעות בלבד. אחות בריאות הנפש וכמה עובדים סוציאליים ביקרו אותי אצל אחותי ב-15 במרץ. הם היו צעירים, נחמדים ושאלו שאלות. נראה שהם ידעו קצת על הפחתת בנזודיאזפינים מקריאה. האחות אפילו אמרה שאני יודע יותר מהרופאים, דבר שאשמע שוב ושוב מאחרים ושלא הפסיק להדהים אותי.
בשלב הזה לקחתי שלושה רבעים מהכדור בלילה ורבע ביום. האחות הציעה, לדעתי מתוך ההיגיון שלה ולא באמת מתוך ידע, שאקח את כל המנה בלילה, כי השינה הייתה הבעיה העיקרית שלי. זו הייתה בעצם עצה שנויה במחלוקת: בזמן הפחתה בדרך כלל עדיף לפצל את המנה. אבל בהמשך פחדתי מדי לשנות את זה בחזרה, ולכן מנת הערב היחידה נשארה עד סוף ההפחתה שלי.
הם גם חיברו אותי ל-Richmond Fellowship Queensland, שמפעיל שירות בשם ״מבית החולים הביתה״: איש תמיכה שעוזר בחיי היומיום אחרי השחרור. קניות, יציאות מהבית ולפעמים ניקיון. בהתחלה התנגדתי לזה לחלוטין. לא ראיתי את עצמי כאדם שזקוק לזה. אבל המשפחה שכנעה אותי: אם העזרה קיימת, תשתמש בה.
אבל איש התמיכה, נקרא לו אלווין, לא היה עקבי ולא היה אפשר לסמוך עליו. הוא נשמע מבוגר מאוד ולא היינו באותו ראש. כשהייתי צריך להזיז את הפגישה הראשונה שלנו, כי הבנק הנחית עליי הערכת שווי לבית בהתראה של שלושה ימים, לא הצלחתי להשיג אותו. התקשרתי וכתבתי. כלום. שעתיים אחרי מועד הפגישה המקורי התקשרו מהמשרד לומר שהיא בוטלה כי הוא לא מרגיש טוב.
אבל היה גם סיוט בירוקרטי: הארגון Richmond Fellowship יכול היה לעזור לי רק בבריסביין, לא בגולד קוסט. אותו אזור, ממש 30 ק״מ בין הרשויות המקומיות. תחומי אחריות שונים. אז בסוף זה ממילא לא שינה:
בסוף מרץ אחותי אמרה שאני כבר במצב טוב מספיק כדי לחזור הביתה. לא הייתי בטוח שאני מסכים. עדיין סבלתי מאגורפוביה ומחרדה. היא צדקה שלא יכולתי להישאר לנצח. היו לה ילדים, עבודה וחיים. אבל פחדתי מאוד.
לפני שעזבתי נסעתי לחניון במאונט גראוואט וישבתי שם ובכיתי. כשהיא אמרה שהגיע הזמן ללכת, בכיתי עוד. בזמן שהייתי אצלה היא ראתה את אחיה הגדול, זה שתמיד היה חזק, מתפרק שוב ושוב. זה היה טראומטי גם בשבילה. גמילה מבנזודיאזפינים לא קורית רק לאדם שלוקח את הכדורים. היא משפיעה על כל מי שסביבו.
במקביל, אחד הדברים שהגמילה עושה הוא לקחת ממך את היכולת לעמוד על שלך. ההערכה העצמית, האהבה העצמית והיכולת להשמיע את הצרכים שלי, הכול נעלם. הייתי קליפה. כשהאחות מהשירות של Telldoc התקשרה פתאום בזמן שהייתי בבית החולים, בקושי הצלחתי לנהל שיחה. רק אמרתי ״כן, נקווה שיעזרו לי״ וניתקתי. ממש רציתי לצעוק עליה על כך שהפסיכיאטרית לא יצרה קשר למרות שפניתי. לא היה לי כוח להביע כעס.
נסעתי בחזרה לגולד קוסט. התפללתי שאצליח לישון. וישנתי, קצת. הקפדתי לקחת בדיוק את אותן כמויות, ולאט לאט התייצבתי.
באפריל משהו השתנה. התחלתי להרגיש באמת טוב יותר. לא רק להחזיק מעמד, אלא ממש טוב. אפילו היה ריב משפחתי בפסח ואני הייתי הרגוע. הזן. המשפחה לא הבינה איך אני יכול להיות כל כך שליו אחרי הכול.
אבל עדיין לקחתי 2 מ״ג קלונאזפם. פחדתי להישאר עליו, כבר בערך שלושה חודשים, וידעתי שאני צריך להתחיל להפחית.
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות זאת עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, באורך 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←