לחץ כלכלי, מרשם שניתן בחוסר זהירות ומערכת שאכזבה אותי בכל שלב.
אני במקור מישראל, ושמי גיא. גדלתי בארץ, סיימתי תואר במדעי המחשב ועברתי לאנגליה לשנה. לא יכולתי להישאר כי עניין הוויזה לא הסתדר, ואז הגשתי בקשה לתושבות קבע באוסטרליה. אחרי שנה של תקוות וחלומות קיבלתי את הוויזה ועברתי לכאן בתחילת שנות העשרים שלי.
אני הומו. ידעתי את זה מאז גיל 14 או 15 בערך, וגם המשפחה שלי ידעה, אבל במשך שנים נאלצתי להסתיר את זה מרוב האנשים. בישראל, במיוחד אז, בכל פעם שאתה מספר למישהו שאתה הומו, אתה מכין את עצמך לתגובה הכי קשה. לא משנה כמה פעמים עשית את זה, הפחד תמיד שם. יציאה מהארון היא לא אירוע חד־פעמי. זו סדרה של הימורים קטנים מול אנשים שחשובים לך.
שירתי בצה״ל, בשירות חובה. זו הייתה חוויה טראומטית מאוד עבורי. לא אכנס לכל הפרטים, אבל המחסור בשינה לבדו השאיר בי חותם: להיות בבסיסים שבהם פשוט לא ישנים, לילה אחרי לילה. אחרי לילה אחד בלי שינה אפשר עוד לגרור את עצמך ביום שאחריו. אחרי כמה לילות מתחילים להתפרק. לא ידעתי את זה אז, אבל למדתי בדיוק מה מערכת העצבים שלי תעשה לי שוב, עשרות שנים אחר כך, במהלך הגמילה מבנזודיאזפינים.
אחרי הצבא הייתי בדיכאון קשה במשך כשנתיים. כמה אירועים אלימים שעברתי עוד קודם, כנער, כבר לקחו ממני הרבה מהשמש שלי, כמו שאני אוהב לומר. הדיכאון שאחרי הצבא לקח עוד. יצאתי ממנו מתפקד, אבל קהה יותר.
יש לי OCD. הוא לא תמיד שיתק אותי, אבל הוא תמיד היה שם, ועם השנים הוא התחיל ליצור בעיות אמיתיות במשפחה, בחברויות ובזוגיות. העניין עם OCD הוא שהאובססיה משתנה. הדבר שאתה נתקע עליו מתחלף עם הזמן, ולכן קשה להצביע על משהו אחד. אני מעדיף לא להיכנס לתוכן הספציפי כי הוא קשור למשפחה שלי, וזה לא הוגן כלפיהם. אבל זה בהחלט הספיק כדי שארצה טיפול.
כילד סבלתי גם משיתוק שינה, וזה היה מפחיד מאוד. כל חיי השינה שלי הייתה קלה. כדי להירדם אני צריך תנאים מאוד מסוימים: להיות לבוש לגמרי, שמיכה כבדה, מזגן בעוצמה הכי נמוכה, חושך מוחלט, כיסוי עיניים, אטמי אוזניים או מוזיקת מדיטציה, ומכשיר CPAP לדום נשימה בשינה. זה יהיה חשוב בהמשך.
הייתי אצל פסיכולוגים לסירוגין מאז גיל 15. אף פעם לא הרגשתי שהם עוזרים לי. באוסטרליה במיוחד, כמה מהם היו לדעתי מאוד לא מקצועיים. הדעות האישיות שלהם על מה נכון ומה לא השפיעו על הפגישות יותר מכל דבר שאמרתי בפועל. חלקם ממש עשו לי גזלייטינג. הם לא הקשיבו. לא נשארתי אצל אף אחד מהם לאורך זמן.
מעולם לא השתמשתי בסמים להנאה. באמת שלא. ניסיתי פעם קנאביס, והוא לא עשה לי כלום. אלכוהול מעייף אותי ואני לא אוהב את הטעם. סיגריות היו דווקא אחד הטריגרים של ה-OCD שלי: הריח, הלכלוך והאנוכיות שבעישון ליד אנשים אחרים. אולי ניסיתי אחת פעם, וגם היא לא עשתה כלום.
מכל בחינה, הייתי האדם האחרון שהייתם מצפים שיפתח תלות גופנית בתרופה פסיכיאטרית.
אמא שלי פסיכיאטרית ילדים ונוער עם 40 שנות ניסיון. היא תמיד הייתה זהירה במתן תרופות. היא מכירה את תופעות הלוואי, את פוטנציאל ההתמכרות ואת המגבלות של טיפול תרופתי. היא הייתה נותנת תרופות למטופלים שבאמת נזקקו להן, למשל במקרים של הפרעה דו־קוטבית או מצבים קשים, אבל מרשם מעולם לא היה התגובה הראשונה שלה. היא לא רשמה בנזודיאזפינים לאף אחד ממטופליה; היא עובדת עם ילדים ובני נוער.
כשגדלתי, השתמשנו במשפחה מדי פעם בלוראזפם, שמוכר בארץ כלוריוון ובמקומות אחרים כאטיבן, לחרדה חריפה. הייתה לנו גישה אליו. אולי פעם בחודשיים, במינון נמוך ולעיתים רחוקות. אמא שלי גם נהגה להמליץ למטופלים שלה על תוסף בשם Stabilium. הוא באמת עוזר לחרדה ולדיכאון, אינו ממכר ואין לו תופעות לוואי של ממש. הבעיה היא שהוא יקר בצורה מגוחכת, וצריך לקחת אותו באופן עקבי לפחות שבועיים לפני שהוא עובד. ניסיתי אותו כמה פעמים, אבל אף פעם לא כמו שצריך. חבל, כי הוא יכול היה להציל אותי. וכמו שהתברר, אני לוקח אותו עכשיו והוא באמת עוזר.
בשלב מסוים באוסטרליה אמא הציעה שאנסה פרוזק, פלואוקסטין, בשביל הדיכאון שלא חלף. זו תרופת ה-SSRI הוותיקה ביותר, עם זמן מחצית חיים ארוך, סבילות טובה יחסית ופחות מתופעות הלוואי המיניות והעלייה במשקל שמאפיינות את החדשות יותר. היא לא הפכה אותי למאושר, אבל היא אפשרה לי לתפקד. זה הספיק.
כשה-OCD התחיל לגרום לבעיות של ממש במערכות היחסים שלי, רופא משפחה העביר אותי לסרטרלין, זולופט. אני אפילו לא זוכר איך המעבר נעשה. כנראה לא היה בו שום דבר מיוחד, כי אני לא זוכר שום בעיה איתו. הסרטרלין שמר על המצב במידה מספקת. הדיכאון היה ברקע, אבל הייתי אדם מתפקד בחברה.
הנה מה שאני יודע היום ולא ידעתי אז: הפסקת נוגדי דיכאון יכולה להיות קשה לא פחות מהפסקת בנזודיאזפינים. הממסד הפסיכיאטרי פשוט נתן להם יחסי ציבור טובים יותר. אפילו המציאו מונח מיוחד, ״תסמונת הפסקה״, כדי לא לקרוא לזה בשם האמיתי: גמילה. במחקר מ-2019 בכתב העת British Journal of Psychiatry נמצא ש-37 מתוך 42 תסמיני הגמילה שנרשמו לבנזודיאזפינים דווחו גם בתרופות SSRI. החוקרים הסיקו שאין היגיון מדעי בכך שרק בנזודיאזפינים מוגדרים כ״יוצרי תלות״, בעוד תרופות SSRI מקבלות פטור. החוקרים Offidani ועמיתיו הלכו רחוק יותר ב-2013, והציעו שלנוגדי דיכאון חדשים יותר המשמשים לטיפול בחרדה יש בעיות תלות ״דומות, אם לא בולטות יותר״ מאלה של בנזודיאזפינים.
היה לי מזל עם פרוזק. זמן מחצית החיים הארוך מאוד שלו, 2–6 ימים, יוצר מעין הפחתה איטית מובנית. אבל לא כל נוגדי הדיכאון הם פרוזק. מישהי שלמדה איתי תמיכת עמיתים בבריאות הנפש נאבקה במשך שנים בהפחתת סרטרלין, אותה תרופה שאני הפסקתי בתוך שישה שבועות בלי בעיה. פרוקסטין וונלפקסין גרועים אפילו יותר, עם שיעורי גמילה מדווחים מהגבוהים ביותר בין נוגדי הדיכאון. כך גם תרופות אנטי־פסיכוטיות ותרופות Z: כולן עלולות לגרום לגמילה ממושכת ומשתקת, שמאובחנת בטעות כ״חזרת המחלה״ או כ״מצב חדש״, במקום מה שהיא באמת: התרופה יוצאת מהגוף מהר יותר מכפי שהמוח מצליח להסתגל מחדש.
באמצע 2022 כבר נמאס לי מתופעות הלוואי של הסרטרלין: הקהות הרגשית, העלייה במשקל והתחושה שאני שוחה דרך החיים על טייס אוטומטי. סיפרתי על זה לרופאת משפחה במרפאת ערב. היא הציעה אגומלטין והציגה אותו כתרופה מהדור החדש, שלא צריך להפחית בהדרגה ושלא גורמת לאותן בעיות כמו תרופות SSRI. זה נשמע כמו שדרוג שאין בכלל מה להתלבט לגביו.
ומעולם לא באמת פקפקתי בזה. היא ידעה שתרופות אחרות גורמות לתלות. זו בדיוק הסיבה שהיא כיוונה אותי הרחק מתרופות SSRI, לעבר משהו שלפי המחקרים לא סבל מהבעיה הזו. סמכתי עליה. לא הייתה לי סיבה שלא.
הפחתתי את הסרטרלין במשך שישה שבועות. שוב, בקלות. כשהגעתי לאפס היו לי כמה ימים של תסמונת הרגליים חסרות המנוחה: הרגליים ממש רקדו במיטה. רופאת המשפחה הציעה 5 מ״ג דיאזפם, ואליום, כדי לעבור את זה. לקחתי אותו כשבוע והפסקתי בלי בעיות.
באגומלטין עצמו היה דבר אחד יוצא דופן: השינה. בלילה הראשון שלקחתי אותו נרדמתי והתעוררתי שמונה שעות אחר כך. זה מעולם לא קרה לי בחיי הבוגרים. כיבוי מוחלט, ואז חזרה להכרה שמונה שעות אחר כך, בלי זיכרון של חלומות. זה היה מוזר, אבל מדהים.
ואז הגיע המשבר הכלכלי של סוף 2022. הריביות זינקו אחרי המגפה. תקופת הריבית הקבועה במשכנתה שלי עמדה להסתיים. ציוד כריית הקריפטו שלי איבד שני שלישים מערכו. האירוח דרך Airbnb, ששנאתי, כבר לא השתלם. שוכר בבריסביין גרם נזק לנכס ורב איתי על הפיקדון. החשבונות הלכו והצטברו.
האגומלטין לא הצליח להתמודד עם רמת הלחץ הזו. מעולם לא היה לי קודם התקף חרדה, ואפילו לא ידעתי להבדיל בין חרדה, התקף פאניקה והתקף חרדה, עד שכבר היה מאוחר מדי.
בינואר 2023 חזרתי לרופאת המשפחה שלי, הטובה, ואמרתי לה שהאגומלטין לא עוזר לחרדה. היא הסכימה להחזיר אותי לתרופת SSRI. ביקשתי לחכות שבועיים כדי שהאגומלטין יתפנה קודם מהגוף, אבל היא אמרה שזה לא חשוב כי התרופות פועלות על קולטנים שונים. היא גם רשמה לי לוראזפם: 100 כדורים.
כשאמא והאחיות שלי שמעו, הן אמרו משהו כמו: ״אלוהים, עכשיו אתה אלוהי הלוריוון שלנו״. בישראל לוראזפם מגיע בקופסה מסודרת עם אזהרות, 28 כדורים. אפילו הדיאזפם שרופאת המשפחה האחרת נתנה לי קודם הגיע בקופסה של 14 כדורים. כאן באוסטרליה נתנו לי צנצנת של 100, בלי אזהרות, בלי מידע, בלי כלום. רק צנצנת. גישה שונה לחלוטין לאותה תרופה.
אז הפסקתי את האגומלטין. ההפחתה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך, הייתה גסה להפליא. חצי כדור לזמן מה, ואז הפסקה. רופאת המשפחה לא חשבה שאני צריך להפחית בהדרגה בכלל, ולמען האמת, גם אני לא. זו הייתה אמורה להיות התרופה הבטוחה, זו שלא גורמת לגמילה.
בתוך ימים הייתי בנפילה חופשית, בדיכאון עמוק ומפחיד. בכיתי בלי הפסקה. הלחץ הכלכלי עדיין היה שם, הבעיות עם השוכר עדיין היו שם, ועכשיו גם לא היה בגוף שלי שום נוגד דיכאון. הלוראזפם עזר לי לישון, אבל לא עשה דבר לדיכאון. בקושי החזקתי מעמד.
רק לאחרונה התחלתי לשקול ברצינות אם ההפסקה החדה כל כך של אגומלטין הייתה בעצמה טריגר למצב הנורא שאליו הגעתי. אז אף אחד, כולל אני, לא חשב על זה פעמיים.
אפילו הספר Maudsley Deprescribing Guidelines של הורוביץ וטיילור מ-2024, שיש לי עליו הרבה ביקורת בסקירה שלי, מציב את אגומלטין בקטגוריה משלו: ״סיכון מזערי או הנמוך ביותר לגמילה״. הראיות לכך? בעיקר מחקר אחד, של Montgomery ועמיתיו מ-2004. במחקר הזה מטופלים קיבלו אגומלטין למשך 12 שבועות בלבד, הפסיקו אותו בבת אחת ונשארו במעקב רק שבועיים אחר כך. בשלב ההפסקה היו רק 88 מטופלים שקיבלו אגומלטין.
האירוניה היא שהטיעון המרכזי של מדריך מודסלי עצמו הוא שמחקרים ישנים ממעיטים בהיקף הגמילה כי הם קצרי טווח ומוטים. הם חוזרים על כך שוב ושוב לגבי תרופות SSRI ונוגדי דיכאון אחרים. ובכל זאת, באגומלטין הם מסתמכים בדיוק על מחקר מהסוג הזה, עם טיפול קצר ומעקב קצר, ומסיקים שהוא בעצם בטוח. הם אפילו מודים שיש ״דיווחים לא רשמיים על מטופלים שחווים תופעות גמילה״ וש״לא בוצעו בדיקות הדמיה מוחית״ לקביעת תפוסת הקולטנים של אגומלטין. תוכניות ההפחתה שלהם לאגומלטין מבוססות על ״המסלול הממוצע של נוגדי דיכאון אחרים״, כי הנתונים האמיתיים אינם קיימים.
אני לא יודע אם מחקרי האגומלטין נגועים באותן בעיות כמו מחקרי ה-SSRI. אבל אני כן יודע שמדריך מודסלי החיל על התרופה הזו אמת מידה אחרת מאשר על האחרות, ושאני התרסקתי בתוך ימים מהפסקתה.
אמא אמרה לי ללכת לבית החולים. בישראל, אם מגיעים במשבר נפשי חריף, בסופו של דבר מישהו יראה אותך. אולי זה ייקח זמן, אבל תיבדק. הנחנו שכך זה עובד גם כאן.
ביום רביעי בסוף ינואר נסעתי לבית החולים האוניברסיטאי גולד קוסט, שבע דקות מהבית שלי, וביקשתי לראות פסיכיאטר. אמרו לי לחכות במיון. אז חיכיתי. וחיכיתי. ראיתי אנשים שמצבם קשה בהרבה משלי נכנסים ויוצאים. השהות בבית החולים נתנה לי תחושת ביטחון, ולכן דווקא נרגעתי. כנראה שזה פעל לרעתי.
אחרי חמש שעות אמר לי איש צוות שנעשתה טעות: הם לא עושים הערכות פסיכיאטריות למי שמגיע בלי תור. אף אחד לא היה צריך לומר לי לחכות. הוא ניסה להסביר שבאוסטרליה רופאי המשפחה מטפלים בבריאות הנפש, לא בתי החולים ולא הפסיכיאטרים. רתחתי. ניסיתי לעמוד על שלי: אני לא יכול לחכות חצי שנה, אני לא יכול לשלם 600 דולר, אני רק צריך מישהו שיודע מה הוא עושה. זה לא שינה דבר.
יצאתי מבית החולים מובס. ואז נזכרתי שזה יום רביעי, ורופאת המשפחה שלי עובדת בימי רביעי במרפאת הערב. כבר היה מאוחר, אבל לא היה לי לאן לפנות. נסעתי למרפאה, מיואש אבל מקווה שהיא לפחות תוכל להתחיל איתי את הטיפול ב-SSRI.
היא לא הייתה שם. היא הייתה חולה. מי שהחליף אותה, נקרא לו ד״ר ק׳, היה רופא שכבר פגשתי ולא סמכתי עליו. הוא הגיע ישר ממשמרת בבית החולים ונראה מותש, ממש נרדם במהלך הפגישה שלנו. הוא שאל אותי ארבע פעמים למה באתי. מאוחר יותר גיליתי שד״ר ק׳ היה בעצם מנהל המרפאה.
והנה החלק המדהים: הוא רשם כדור של 2 מ״ג במקום 0.5 מ״ג, כי לדבריו, ״זה עולה אותו דבר, אז למה לא?״. כך ש״חצי כדור עד כדור שלם״ פירושו 1–2 מ״ג בכל מנה, פעם עד פעמיים ביום. כלומר, עד 4 מ״ג קלונאזפם ביום.
אז חשבתי שזכיתי בפיס. נגמר לנו הלוראזפם, כבר ידעתי שרוב הרופאים באוסטרליה לא מוכנים לרשום בנזודיאזפינים, והנה רופא שנותן לי אספקה עצומה. פשוט לא הבנתי למה אני מכניס את עצמי.
בואו נתרגם מה המרשם שלו אמר בפועל, לפי יחסי ההמרה במדריך אשטון: 0.5 מ״ג קלונאזפם שווים בקירוב ל-10 מ״ג דיאזפם.
| התרופה | מה הוא רשם | מינון מקביל של דיאזפם לפי אשטון |
|---|---|---|
| קלונאזפם | מינון של 1–2 מ״ג, 1–2 פעמים ביום | מינון של 20–80 מ״ג דיאזפם ביום |
| המינון המרבי המשתמע | מינון של 4 מ״ג קלונאזפם ביום | כ-80 מ״ג דיאזפם ביום |
| מה שלקחתי בפועל | מינון של 2–2.5 מ״ג קלונאזפם ביום | כ-40–50 מ״ג דיאזפם ביום |
הוא הציע גם מירטזפין או פרוקסטין, ואולי את שניהם; אני לא זוכר לגמרי. חזרתי הביתה עם מרשם למירטזפין שמעולם לא השתמשתי בו. חיכיתי שבועיים, ואז חזרתי וקיבלתי ממנו פרוקסטין במקום. התחלת נוגד דיכאון חדש ובמקביל העמסת בנזודיאזפינים על אותו אדם, מה שנקרא polydrugging, היא דבר שמקובל להזהיר מפניו. אף אחד לא הזכיר את זה.
דווקא ניסיתי לשאול את השאלה הנכונה. כשיצאתי אמרתי לד״ר ק׳: ״אתה יודע שלפרוקסטין ייקח שישה עד שמונה שבועות לעבוד. אני כבר לוקח קלונאזפם שבועיים. אני יודע שלא אמורים לעבור ארבעה שבועות. זה בסדר?״
הוא הסתכל עליי בחצי חיוך זחוח ואמר בטון הכי אגבי שאפשר לדמיין: ״במקרה הכי גרוע, נפחית לך בהדרגה.״
לא התווכחתי. אולי אמא טועה? הוא נראה כל כך בטוח בעצמו. וכבר הפסקתי סרטרלין במשך שישה שבועות בלי בעיה, אז הנחתי שזה בערך פרק הזמן וזו השיטה. לא ידעתי כמה מזל היה לי עם הסרטרלין. עם מה שאני יודע היום, לעולם לא הייתי לוקח בנזודיאזפין במשך שבועות אילו ידעתי מה מחכה לי. גם לא הייתי לוקח שוב תרופת SSRI.
לא הבנתי עד הסוף עד כמה קלונאזפם חזק. לפי מדריך אשטון, הוא חזק בערך פי שניים מלוראזפם בהשוואת מיליגרם למיליגרם. כלומר, 2–2.5 מ״ג שלקחתי ביום היו שקולים ל-4–5 מ״ג לוראזפם, קפיצה עצומה מ-1 מ״ג לוראזפם שלקחתי פעם בחודשיים. לקחתי 1 מ״ג ביום ועוד 1–1.5 מ״ג בלילה וחשבתי שאני נזהר. בפועל הייתי מטושטש מאוד, וייתכן ששילוב התרופות גם החמיר את הדיכאון שלי.
ההליכה בחוף הפכה לטקס יומי. לא בגלל הנוף, אלא כי זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי בטוח מספיק לבכות. נהגתי לצחוק: ״אני הולך לחוף לבכות כמו כלבה״. הומור היה כל מה שנשאר לי.
בסופו של דבר אמא הבינה כמה קלונאזפם אני באמת לוקח והתחננה שאפסיק. זה היה בסביבות 1 במרץ, כחודש אחרי שהתחלתי.
בסביבות 1 במרץ, כחודש אחרי שהתחלתי קלונאזפם, אמא הבינה כמה אני באמת לוקח והתחננה שאפסיק. אמרתי לה שאני לא יכול פשוט להפסיק בבת אחת אחרי חודש. היא אמרה: ״לפחות תרד ל-1 מ״ג פעם ביום״. הסכמתי.
כמה ימים קודם הייתה לי פגישה חד־פעמית מרחוק עם פסיכיאטרית, דרך שירות לבריאות הנפש של הביטוח שלי שנשאר מתקופת המגפה. במשך שעה סיפרתי לה את כל סיפור חיי. כל מה שבאמת רציתי היה אישור מפסיכיאטרית שהפחתת המינון בטוחה. היא אמרה שכן, שאנסה לרדת ל-1 מ״ג. לא הייתה אפשרות למעקב. זה היה הכול.
אז ירדתי ל-1 מ״ג פעם ביום, בערב. כבר הרגשתי נורא: עדיין בדיכאון עמוק, עדיין בחרדה ועדיין לא ישנתי טוב. אבל מה שקרה אחר כך היה משהו אחר לחלוטין.
כמה ימים אחרי שהפחתתי את המינון הלכתי לישון כרגיל. שמתי מדיטציה מודרכת לשינה, מישהו שמדבר עד שנרדמים, משהו חדש שניסיתי. נרדמתי.
התעוררתי אחרי כשעה למצב שאני יכול לתאר רק כטירוף.
לא היה לי מושג מי אני. הייתי באימה מוחלטת. לא פחד, לא חרדה, אימה. כאילו נזרקתי ליקום אחר, שבו אני מישהו אחר והכול אבוד. שדה הראייה שלי הצטמצם לחריץ, כאילו הסתכלתי דרך פתח של תיבת דואר. בקושי ראיתי. והיה קול. לא קול מבחוץ, אלא כאילו הקול הפנימי שלי נחטף והתחיל לומר דברים חסרי היגיון. אמר לי למכור את התריסים שלי. היו עוד דברים, אבל זה מה שאני זוכר. זה היה כמו חלום חום, רק שעמדתי בחדר השינה שלי, ער.
קמתי והלכתי במסדרון. אני גר לבד, רק אני והחתולה שלי. לאט לאט המציאות חזרה. אבל לא מיד. דקה במצב הזה היא נצח.
זה היה בערך באחת או שתיים בלילה. לא רציתי לעשות את זה, אבל התקשרתי לאמא. אני אדם מתחשב ולא רציתי להעיר את אמא המסכנה שלי, אבל באמת פחדתי. חשבתי שאולי אני צריך מחלקה פסיכיאטרית.
היא דיברה איתי. היא הקשיבה. ואז אמרה משהו שכנראה הציל אותי, או לפחות כך זה הרגיש: ״אתה מדבר כרגיל. אתה נשמע בסדר. אני מבינה אותך. אני חושבת שאתה בסדר. תנסה לחזור לישון ונדבר על זה מחר.״
אז ניסיתי. ובכל פעם שעצמתי עיניים, ההזיות התחילו מחדש.
אלה לא היו התמונות ההיפנאגוגיות העדינות שהכרתי קודם, הסרטונים הקטנים של רכבות שחוצות ערים מאחורי העפעפיים רגע לפני השינה. זה היה שונה לחלוטין. ברגע שעצמתי עיניים התחלתי לראות משהו כמו סרט. לא דמויות מפחידות או משהו כזה, אלא סצנות עם אנשים, רק שיכולתי לתקשר איתם. זה לא היה כמו להישאב לעולם אחר. יותר כמו לצפות בסרט ובו בזמן להיות איכשהו חלק ממנו. ואז, אולי חמש או שש שניות אחרי שזה התחיל, הגיעה המכה.
בכל פעם: חבטה אלימה במרכז החזה, כמו מכת אדרנלין שפוגעת בי. התמונות נעלמו מיד ושוב הייתי ער לחלוטין, עם לב דופק בפראות. זה כאב. ואחרי כל פעם כזו לא רציתי לעצום שוב עיניים.
לא הצלחתי להירדם.
כשהגיע הבוקר, אחותי לקחה פיקוד. היא כבר עשתה את זה בעבר. היא צעירה ממני בארבע שנים, אבל הצילה אותי יותר מפעם אחת במהלך כל זה. היא אמרה: ״גיא, תארוז. תבוא לאמא ואבא.״
אחותי אמרה שאארוז הכול, ושהיא ואמא יבואו לאסוף אותי. אבל אז אמרה שזה ייקח שעתיים, ובשלב הזה האדרנלין מכך שסוף סוף הייתה תוכנית כבר העיר אותי. ארזתי הכול ואמרתי לה שאנהג אליהם.
ארזתי את כל מה שהייתי צריך. השארתי לחתולה הר של אוכל ומים. היא הייתה יוצאת החוצה, אבל הייתה לה טראומה מחתול אחר ולכן עשתה את הצרכים בבית. דאגתי. רציתי להתקין מצלמה. לא ידעתי מתי אחזור.
כשהגעתי לבית ההורים וראיתי את אחותי, התחלתי לבכות. ולא הפסקתי. הלכנו לבריכה, אחד הדברים הנחמדים בבית של ההורים שלי, וישבתי שם ובכיתי ובכיתי ובכיתי. אחר כך אמא יצאה ודיברנו על כל מה שקורה.
היא אמרה: תישאר כאן, תרגיש בטוח יותר. אבל תישאר על 1 מ״ג. זה רעל, ואם תוכל לעבור את זה בלי להעלות את המינון, זו התוצאה הטובה ביותר.
הייתי מוכן לנסות. אבל זו לא הייתה המיטה שלי. המזגן היה רועש. ויש לי דרישות מאוד מסוימות לשינה: להיות לבוש לגמרי, מכוסה בשמיכה כבדה, מזגן בעוצמה הכי נמוכה, אטמי אוזניים או מוזיקת מדיטציה, כיסוי עיניים והמכשיר לדום נשימה בשינה. לישון במקום אחר היה לי קשה עוד לפני כל זה.
אותו דפוס נמשך. לא הצלחתי לישון. ספרתי את הדקות. הסתובבתי בבית. לפעמים הערתי את אמא בהיסטריה, פשוט נפלתי מולה ואמרתי: אני לא יודע מה לעשות.
בשלב מסוים עליתי ל-1.5 מ״ג כי הייתי נואש.
אחותי הציעה לישון עם האור והטלוויזיה דולקים. היא אמרה שאחותנו האחרת, שצעירה ממני בעשרים שנה, תמיד ישנה ככה. ניסיתי את זה לילה אחד. בדרך כלל אני צריך חושך מוחלט, אבל הייתי מוכן לנסות הכול.
מה שקרה במקום זה: צפינו בתוכנית ריאליטי על שידוכים בהודו, תוכנית באמת מעניינת. ומכיוון שהייתי כל הזמן במצב של ״הילחם או ברח״, המוח שלי לקח את זה ורץ עם זה. התחלתי להזות שהאנשים מהתוכנית מנסים לרמות את ההורים שלי ולקחת להם את כל הכסף. ואני היחיד שרואה את זה, היחיד שנלחם בהם.
חלק ממני ידע שזה בולשיט מוחלט. אבל ההזיות לא היו הצעות; הן נכפו על התודעה שלי. כמו אונס של המחשבה. אתה לא רוצה את המחשבות האלה, לא רוצה את התמונות האלה, לא רוצה את האמונות האלה, אבל הן נופלות עליך ואתה לא מצליח להדוף אותן. הלילה הסתיים כשאני נלחם בראש שלי ברמאים האלה, כי הם ניצחו.
ואז היה החשמל. גלים שלו שעברו בכל הגוף, כמו תחושת סיכות ומחטים בעוצמה גדולה פי מאה. כמו להתחשמל. ממש היום דיברתי עם מישהו שנפגע הרבה יותר קשה ממני, וכשתיארתי את זה הוא אמר: ״סוף סוף נתת לי את המילה לזה״. ככה זה מרגיש. התחשמלות.
הפכתי רגיש בצורה קיצונית לכל דבר. רעש. טלוויזיה. כל סוג של גירוי. ההורים שלי היו צופים בחדשות מישראל, ולא יכולתי אפילו להסתכל על המסך. לא יכולתי לצפות בשום דבר שיש בו דרמה. מה שגם אומר שהיה לי משעמם בטירוף, כך שכל מה שנשאר לי היה לשבת עם מה שקורה לי.
אף אחד מאיתנו לא באמת רצה להאמין למה שקראנו כשחיפשנו את התסמינים בגוגל. אבל הכול היה שם.
במבט לאחור, יש דברים שאני יודע היום שיכלו לשנות את כל המסלול הזה:
תלות גופנית יכולה להיווצר בתוך 2–4 שבועות בלבד. ההנחיה הישנה שלפיה ״2–4 שבועות זה בטוח״ עמומה בצורה מסוכנת. אצל חלק מהאנשים התלות מתחילה להיווצר בתוך ימים. העובדה שמעולם לא היו לי בעיות עם שום חומר קודם לכן לא הייתה רלוונטית.
קלונאזפם הוא לא לוראזפם. לא הבנתי את יחסי העוצמה בין התרופות. הרופא רשם כדורים של 2 מ״ג ואמר לקחת חצי עד כדור שלם, פעם או פעמיים ביום. כלומר עד 4 מ״ג קלונאזפם, או 80 מ״ג דיאזפם לפי אשטון. בפועל לקחתי 2–2.5 מ״ג ביום, שווי ערך לכ-40–50 מ״ג דיאזפם. כך או כך, זה מינון עצום למישהו שקודם לקח 1 מ״ג לוראזפם פעם בחודשיים.
קצב ההפחתה הנכון הוא האחוז שמתאים לכם, עד לכל היותר 10% מהמינון הנוכחי, לא מהמינון המקורי, ורק אחרי שהתייצבתם מההפחתה הקודמת. תקופת ההתייצבות יכולה להימשך 7–10 ימים או יותר מחודש. לא חיתוך של 60% בן לילה. לא הפחתה ליניארית. לא ״פשוט תפסיק״. זה נכון לבנזודיאזפינים, אבל כפי שאני יודע היום, זה צריך לחול גם על נוגדי דיכאון, תרופות אנטי־פסיכוטיות ותרופות Z.
זה לא רק בנזודיאזפינים. כל קבוצת התרופות הפסיכיאטריות, ובה נוגדי דיכאון, תרופות אנטי־פסיכוטיות, תרופות Z וגבאפנטינואידים, עלולה לגרום לגמילה קשה וממושכת. לבנזודיאזפינים פשוט יש המוניטין הגרוע ביותר, כי הם קיבלו את התווית ראשונים. המחקר מראה שפרופילי תסמיני הגמילה כמעט זהים בין קבוצות התרופות האלה. ההבדל האמיתי היחיד הוא שבנזודיאזפינים כונו ״ממכרים״, ואצל נוגדי הדיכאון קראו לזה ״הפסקה״. אותו סבל, שיווק אחר.
ריבוי תרופות מסבך את הכול. התחלת נוגד דיכאון חדש בזמן שלוקחים בנזודיאזפין יוצרת סבך של השפעות, שכמעט בלתי אפשרי לייחס לתרופה מסוימת. כבר לא ברור ממה נובע כל תסמין.
במערכת בריאות הנפש באוסטרליה יש פערים הרסניים. מחסור בפסיכיאטרים, פגישות שעולות יותר מ-500 דולר, רשימות המתנה של 6–12 חודשים ורופאי משפחה שאין להם ההכשרה והכלים לנהל טיפול תרופתי פסיכיאטרי מורכב. זו מערכת שהופכת בעיות שאפשר להתמודד איתן למשברים.
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות זאת עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, באורך 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←