זה מתחיל בפיונה, אישה שלא הכרתי שהראתה לי את הדרך, וממשיך במסע ארוך בין מרפאות CBD, טיפול שורש שפחדתי ממנו, תוסף ותיק שאמא שלי נשבעה בו, ולבסוף הפחתה שפשוט... עבדה.
אתחיל איתה, כי כל מה שבסוף עבד התחיל ממנה.
במשך חודשים חיפשתי נואשות מישהו בדרום־מזרח קווינסלנד, ובמיוחד בגולד קוסט, שעובר את מה שאני עובר. כך מצאתי את פיונה, דרך הפוסטים שלה. חיפשתי פוסטים של אנשים שציינו שהם מהגולד קוסט ונתקלתי בכמה שלה, אבל הם היו מלפני שנתיים. שלחתי לה הודעה פרטית ושאלתי מה שלומה ואם נוכל לדבר. יום אחד, כשנסעתי לבקר את ההורים בבריסביין, פתאום קיבלתי ממנה שיחה בפייסבוק. הופתעתי! אבל מאוד שמחתי שהתקשרה. היא אמרה שהרגישה את הסבל שלי ורצתה לעזור. היא עברה לכאן מסקוטלנד עם בן זוגה לא מעט שנים קודם לכן, התמודדה עם פוסט־טראומה מורכבת, וככל שנשארה במערכת נוספו לה עוד ועוד תרופות פסיכיאטריות. בשלב מסוים היו שבע!
היא סיפרה לי מה עשו לה. היא פנתה למרכז גמילה שהיה אמור להיות מהטובים, מרפאת קורומבין, והחוויה הייתה נוראית. יום אחד, בעיצומה של הגמילה שהם הכניסו אותה אליה, היא איחרה לפגישת מעקב שבה הייתה אמורה לחדש מרשמים, בגלל תסמיני הגמילה. הרי אפשר לשהות שם רק חודשיים! הם סירבו לתת לה את המרשמים כי לא הגיעה בזמן, ואמרו לה לקבוע שוב, אבל התור הפנוי היה רק בעוד כמה שבועות. לאדם במצבה העיכוב הזה היה עלול להיות קטלני. היא הסבירה לפקידת הקבלה במילים פשוטות שרופא משפחה רגיל לא ייתן לה מרשם לתרופות האלה, אני מניח שמדובר בבנזודיאזפינים, ושבלי המרשמים היא עלולה למות. התשובה הייתה ש״אסור להם לדבר איתה״ אם היא אומרת שהיא רוצה למות. הם הניחו שהתכוונה להתאבד, והאדם בצד השני ניתק לה! הפסיכולוגית שלה במרכז הייתה כל כך מזועזעת ממה שקרה, עד שהתפטרה אחרי ששמעה על כך.
בשלב כלשהו מישהו מהמרכז או מסביבתו אמר לפיונה בשקט ״אנחנו לא אמורים לספר לך את זה״, ששמן CBD עשוי לעזור, והפנה אותה למרפאת CDA. המייסד שלה, אדם בכיר מאוד בתחום, נתן לה שמנים שסוף סוף אפשרו לה להפחית ולהפסיק את כל התרופות. זה היה הסוד שהיא העבירה אליי: לא סיסמה ולא דוגמה של פורום, אלא דלת מעשית ואמיתית, שפתחה אישה שכמעט מתה בדרך אליה.
אני רוצה לנהוג בזהירות בסיפור שלה, כי הוא שלה ולא שלי. אנחנו עדיין בקשר והיא עושה כמיטב יכולתה. אשאיר את זה כך. אבל יש פרט אחד שאני לא יכול לעבור עליו בשתיקה, כי הוא אותו עוול שחוזר בכל מה שכתבתי: חלק מהשמנים שהיו יכולים לעזור לה כבר לא היו בהישג ידה הכלכלי. באוסטרליה קנאביס רפואי חוקי עם מרשם, ובכל זאת יקר באופן אבסורדי בגלל הבירוקרטיה שסביבו. אפילו השמנים הזולים ביותר שמצאתי, וחיפשתי היטב, עלו מ-180 דולר לבקבוק ומעלה. כך שהגישה לדבר שהציל את חייה הוגבלה על ידי המחיר, גם עבורה וגם עבורי.
היא רק כיוונה אותי למה שהייתי צריך, אבל זה היה הכול. דיברנו עוד מאז, במיוחד עכשיו כשאני בריא. כשאני מנסה להסביר מה היא בשבילי, זה מתמצה בזה: אדם ששמע שזר נמצא במצוקה, הרים טלפון ודיבר איתו שעה על הסיפור שלו ועל הדבר שהציל אותה. בלי הפניה. בלי רשימת המתנה. בלי תיק. פשוט אישה שכמעט מתה באותו מבוך, שהסתובבה והחזיקה את הדלת פתוחה לאדם הבא. אחרי שנה של שירותים שעשו הכול חוץ מזה, היא הייתה זו שבאמת עשתה את זה.
היא פתחה דלת. לעבור דרכה לקח כמעט שנה, וכל מבוי סתום שעוד תקראו עליו, המרפאות, השמנים שלא עשו כלום והרופא שמכר את השמן של עצמו, היה חלק מהדרך עד שמצאתי את מה שבסוף עבד. זה המסע הזה.
לקראת סוף 2023 הייתי מנסה כמעט כל דבר שיכול להרגיע את מערכת העצבים שלי מספיק כדי שאוכל להפחית: מכשירים, אפליקציות ובעיקר קנאביס רפואי. הקנאביס הפך למסע ארוך, יקר ומבלבל בפני עצמו, בעיקר בין מרפאות שלא ממש ידעו מה הן עושות. הוא לימד אותי לזהות דפוס שראיתי שוב ושוב: הרבה מכירות, מעט אכפתיות. אבל הייאוש התחיל בדברים קטנים ומוזרים יותר.
ייאוש הופך אותך לקהל יעד לכל מכשיר שמבטיח להרגיע את מערכת העצבים. במשך חודשים הייתי עסוק בלי סוף במכשיר Amofit S, מכשיר קטן שאמור לשפר את שונות קצב הלב ואת פעילות עצב הוואגוס, והייתי משוכנע שאולי הוא הפתרון. כשהוא סוף סוף הגיע, הוא עלה לי 346 דולר ולא ממש עזר. החזרתי אותו תוך כמה ימים. השוויתי רשמים על המכשירים האלה עם פיטר סמית, כולל מכשיר גירוי עצב הוואגוס Pulsetto. עולם כלכלי שלם של אנשים בגמילה שקונים תקווה, מכשיר אחרי מכשיר.
לא כל דבר שפניתי אליו היה תרופה או מכשיר. בחודשים שבהם חיכיתי לחזור להפחית, כשעדיין לא התייצבתי לגמרי אחרי ההחמרה האחרונה וברוב הימים הרגשתי רצועת חרדה סביב החזה, מצאתי את הספר DARE של בארי מקדונה באפליקציית Audible, שרק אז גיליתי. ניסיתי לעבוד עם הגישה שלו לפאניקה: להפסיק להילחם בחרדה, לתת לה לעבור דרכך ולא להוסיף פחד על פחד. ניסיתי, בערך. אבל הנחמה האמיתית לא הייתה בטכניקה. היא הייתה שקטה יותר: פשוט לשמוע שיש אנשים שחיים עם התקפי פאניקה וחרדה שלא קשורים לשום תרופה. וגם המבטא האירי שלו, שהיה כל כך רגוע ויציב, עד שהקול עצמו הרגיע את החרדה שלי.
במרפאות הושקעו הכסף הגדול והאכזבה הגדולה. הראשונה שניסיתי הייתה מרפאת CDA, שאליה פיונה הפנתה אותי. אבל כשהגעתי אליה המייסד כבר עזב, אחרי שהמרפאה נפרדה ממנו בעקבות עניין רגולטורי. הם סיפקו את התכשירים דרך פלטפורמה מקוונת בשם CanView. אחרי שקיבלתי מרשמים מצאתי את עצמי רודף בין מקומות שונים אחרי מותגי ה-CBD וה-THC שרשמו לי, לפעמים ברגע האחרון כדי שאוכל לנסות אותם עוד באותו לילה. אמרו לי להתחיל נמוך ולהתקדם לאט, ובדרך כלל הקשבתי, אם כי את ה-CBD העליתי מעט מהר יותר. לילה אחד, נואש מחוסר שינה, לקחתי יותר גם מה-CBD וגם מה-THC ולא הרגשתי כלום. באמת קשה להעריך את השמנים האלה, כי בבליעה לוקח להם שעתיים או שלוש להשפיע. סירבתי לעשן או לאדות, כך שהדרכים המהירות יותר לא באו בחשבון. אני קנאי לשמירה על הריאות שלי ושונא עישון, ובמיוחד את הריח של גראס. גם עצם הניסיון עם קנאביס רפואי דרש שכנוע מצד פיונה: לוותר על הסטיגמה והפחדים שהיו לי בראש, ולהבין שמבחינתי זה לא מריחואנה ושזה שונה לחלוטין מ״לעשן גראס בשביל הכיף״. בינתיים האחיות לא נתנו תשובות ברורות. הן אפילו לא ידעו לומר לי להפריד בין השמן לפרוקסטין. כמו כל כך הרבה מהמרפאות האלה, היו שם הרבה מכירות ומעט אכפתיות. זה לא עזר.
אחרי מרפאת CDA הגיע ד״ר מהטה. מצאתי אותו כמו שאנשים רבים מוצאים: דרך פודקאסט שבו דיבר על עזרה לאנשים להפסיק כדורי שינה, ובו הזכיר במפורש סטילנוקס, תרופה מקבוצת Z, ודרך סרטוני היוטיוב המיוחדים והמצחיקים באמת שלו. הוא רופא שינה עם קורות חיים ארוכים וניהל את מרפאת Dreamwell Sleep. קראתי עליו הרבה בהתחלה ובאמת קיוויתי. באותו פודקאסט ראיתי גם ראיון עם אישה ישראלית בעלת דוקטורט ורקע בנוירולוגיה שהחלה לעסוק ב״רפואת צמחים״. פניתי למרפאה שלה, אבל אם אני זוכר נכון היא הייתה אפילו יקרה יותר ממנו, ונראתה לי מאוד לא מעוניינת לעזור. היא אפילו אמרה שאינה יודעת לעזור לאנשים להפסיק בנזודיאזפינים, למרות שבפודקאסט אמרה שזה יכול לעזור בכך. היא המליצה על ד״ר מהטה, אז הקשבתי לה.
הנה החלק שהבנתי רק מאוחר יותר. בפגישה הראשונה הוא הציג את אספקת השמנים כיתרון נוח: זה קל, הוא אמר, כי ממש לידנו נמצא בית המרקחת Brightleaf, והם שולחים במשלוח אקספרס. מה שלא אמר הוא שבית המרקחת היה העסק שלו. הוא מכר דרכו את השמן שלו, Brightleaf Supremo, עם יחס של 25:25 בין THC ל-CBD, וגם שמני CBD אחרים שהמליץ לי עליהם, כמו שמן Entura שקניתי. באותה תקופה המחיר היה גבוה מבמקומות אחרים שבדקתי, כ-240 דולר לבקבוק של 30 מ״ל. הוא אמר לי, כפי שהוא אומר לקהל שלו, שאוכל לרדת מהבנזודיאזפין כשאהיה על השמנים. במילים שלו: ״השמן Brightleaf Supremo מפסיק כל בנזו״.
זה עזר לשינה, אבל היו גם תופעות לוואי. וכששמן Entura בבירור לא עבד עבורי, אפילו במינון של 300 מ״ג CBD ביום, הוא התעקש שהוא כן עובד, ואמר לי שאני יכול פשוט לחצות את מינון הבנזודיאזפין, בשלב ההוא מ-1 מ״ג ישר ל-0.5 מ״ג, ואחרי חודש פשוט להפסיק. מי שקרא את החלקים הקודמים יודע שהעצה הזו לא רק שגויה, היא מסוכנת.
וזה לא הדבר היחיד שביטל. אמרתי לו, וזה מופיע בהתכתבויות שלנו, שהשמן עם יותר THC מקשה עליי לתת שתן. לקחתי אותו לפני השינה, ואם התעוררתי לשירותים הייתי עומד מול האסלה כמעט דקה לפני שהצלחתי להתחיל, ובסוף יצא זרם דק מאוד. זה באמת היה מטריד. הוא אמר לי למעשה שזה פשוט לא קורה. זה כן, ומצאתי מקרים מתועדים בקלות. כשאומרים לך שתופעת לוואי אמיתית ומפחידה ״לא קורית״, במיוחד כשהכרה בה מסבכת את המכירה, זה נזק קטן בפני עצמו. הגזלייטינג הפריע לי יותר מהטעות.
מה שהכי צרב היה הצד העסקי. כשמצאתי בהמשך את שמני Humacology שכן עזרו לי, הוא לא הסכים לרשום לי אותם, למרות שלמיטב הבנתי כל רופא שמורשה לרשום קנאביס יכול לעשות זאת. נראה היה שזה מפני שהם לא המוצר שלו ושהוא ״לא יודע עליהם הרבה״. הם גם עלו בערך חצי, בריכוז כפול.
ואז היה גם הפחד השקט והיומיומי מנהיגה. למען ההגינות, מהטה תמיד אמר לי לחכות שעות רבות אחרי נטילת THC לפני שאני עולה על ההגה, וזו עצה הגיונית. אבל הנה המלכודת שאף אחד מאיתנו לא הצליח לפתור: בקווינסלנד עצם הנהיגה כשיש בגוף כל כמות ניתנת לזיהוי של THC היא עבירה. זה לא קשור לשאלה אם יכולת הנהיגה באמת נפגעה או לכמה זמן חיכית, ומרשם אינו הגנה. כך שגם כשעשיתי הכול ״נכון״, למעשה נדרשתי לבחור בין תרופה שסוף סוף עזרה לי לבין הרישיון שלי. לאדם שכבר בקושי יוצא מהבית ומפחד, זה הפך כל נסיעה למקור נוסף לחרדה.
וככל שלמדתי יותר, זה נראה אבסורדי יותר. תחשבו על זה: אני יכול להיות ממש לא כשיר מאחורי ההגה, מעוך מבנזודיאזפינים או גמור אחרי לילה בלי שינה, וזה חוקי לגמרי. אבל כמות זעירה של THC במרשם, שנלקחה בלילה ולא פוגעת בכלל בתפקוד שלי בבוקר ונמצאת מתחת לכל סף משמעותי, יכולה לעלות לי ברישיון. האירוניה היא שאפשר אפילו לבלוע את השמן בקפסולה וכמעט לא יישאר ממנו זכר ברוק. אז מפני מה בדיוק מגינה בדיקת הכביש? אני מבין שהחוק נכתב עבור אנשים שמתמסטלים ונוהגים. אבל אלה עכשיו תרופות במרשם, והחוק נשאר מאחור. החומר THC באמת עוזר לאנשים רבים עם כאב, פרקינסון ושינה. לומר לכולם שפשוט אסור להם לנהוג, בלי קשר לפגיעה בתפקוד, זו לא בטיחות אלא עצלנות. הפתרון ההוגן הוא לבדוק פגיעה בכשירות, לא עצם נוכחות של חומר. למען הסדר הטוב, כיום אני משתמש בעיקר בשמן CBN בלי THC כלל, כך שאני נשאר לגמרי בצד המותר של החוק.
לא רק התמרמרתי על זה. בטסמניה כבר קיימת הגנה לשימוש רפואי, בניו סאות׳ ויילס החלו להתקדם לקראת הכרה בשימוש במרשם, ואני כתבתי לאנשים בדרגים הבכירים בממשלת קווינסלנד והשתתפתי בשיחות איתם, בבקשה שיעשו אותו דבר. התשובה שקיבלתי הייתה לא. כאן האשמה אינה של רופא כלשהו. זה חוק שמעניש מטופלים על נוכחות חומר ולא על פגיעה בכשירות, ועדיין לא נמצא האומץ לשנות אותו.
ובכל זאת אני רוצה להיות הוגן כלפיו, כי לא הכול היה אינטרס אישי. הוא גם הקדיש לי לא מעט זמן בלי לגבות תשלום, והייתה בכך אכפתיות אמיתית. הפגישה הראשונה עלתה 300 דולר, שמתוכם הוחזרו לי כ-150 דרך Medicare, אבל הרבה מהקשר אחר כך, המיילים והשיחות כשהייתי מפוחד, פשוט ניתן בלי תשלום. היה גם ברור שהתחום חשוב לו. הוא פרסם כמעט מדי יום בלינקדאין מחקרים חדשים על קנאביס רפואי. לדעתי הוא היה רופא שניגוד עניינים ממשי היה מובנה בדרך שבה העסק שלו פעל, ושהביטחון שלו במוצר שלו היה גדול בהרבה ממה שהמוצר עשה עבורי בפועל.
לפני שהשמנים שבסוף עבדו יכלו להתחבר לתמונה, היה עוד דבר שעמד בדרך וחיכה בשקט בזמן שאני פחדתי ממנו. הנה משהו מוזר: לאורך הגמילה היו לי כאבי שיניים שנדדו משן לשן, כאבי רפאים במקומות משונים. היום אני יודע שזה היה תסמין גמילה, כי דווקא השיניים שכאבו התבררו כתקינות. זו שנרקבה בשקט בכלל לא כאבה.
הייתה לי רופאת שיניים בבריסביין שטיפלה בי שנים, במחיר סביר ועם קשר אמיתי. הייתי נוסע מהגולד קוסט במיוחד אליה. במצב הזה לא יכולתי, אז מצאתי מקום ליד הבית לצילום. הזהרתי אותם שהחרדה שלי קשה בגלל הגמילה, והם היו מקסימים בעניין. התוצאה: הייתי צריך טיפול שורש דחוף. הרופאה הקודמת יכלה רק לשים כתר, כי לא הייתה מומחית לטיפולי שורש, ומכיוון שלא כאב הנחתי שהכול בסדר. הוא לא היה. היו חורים שצריך לסתום, שוב לא בשיניים שכאבו, והזיהום בשן שצריכה טיפול שורש היה עלול להתפשט לעצם, ואז זה באמת מסוכן. באופן עגום, הגמילה הצילה אותי שם: אילו הרגשתי טוב, לא הייתי הולך לבדוק.
למצוא מומחה לטיפולי שורש היה סבל בפני עצמו. הצעות המחיר היו כל כך יקרות, וזה הוסיף עוד שכבת חרדה. הרופא שמצאתי היה פרסי, ואהיה כן, כי אותה דריכות־יתר מהחודשים ההם הייתה נוכחת גם כאן: התגובה הראשונה שלי הייתה רגע של פחד. מה אם הוא לא מאותם פרסים שתומכים בישראל? אז לא אמרתי שאני ישראלי, אף שאולי ניחשו מהשם. אני מספר את זה לא כי זה אומר עליו משהו, זה לא, אלא כי זו האמת על המצב הנפשי שלי אז. והאמת כוללת גם את הסוף: הוא התברר כמצוין, עדין באופן יוצא דופן, וגם הזול ביותר מכל הצעות המחיר שקיבלתי. אני חייב לו הרבה.
קבוצות הבנזו, למרות כל החסרונות שלהן, עזרו כאן: מהקריאה היומיומית בהן ידעתי לשאול איזה חומר הרדמה אפשר להזריק לי, מבועת מכך שהחומר הלא נכון יגרום להחמרה נוספת. התשובה הייתה חומר הרדמה בלי אדרנלין, ליגנוקאין רגיל, ובו השתמשנו. עשינו טיפול אחד לפני חג המולד ואחד אחריו. באופן נוח, זה נתן לי סיבה לגיטימית להמשיך לדחות את חידוש ההפחתה. שמן Entura ממרפאת Dreamwell עדיין לא עבד, וזה היה לפני שמצאתי את השמנים שכן. בסוף זה היה הרבה יותר קל ממה שחודשי הפחד הבטיחו: בלי כאב בכלל ובלי החמרה בגמילה.
אחרי כל השמנים שלא עבדו, מצאתי סוף סוף את מרפאת Humankind, או ליתר דיוק את שמני Humacology שלה, דרך חיפושים באתרי קנאביס רפואי אוסטרליים וקריאת כל ביקורת שיכולתי למצוא. פחדתי מאוד מהמצב החוקי סביב THC, והוא גם גרם לי לתופעות נפשיות מוזרות כמו מחשבות משונות שרצו לפני ההירדמות. חיפשתי פתרון עם CBN אחרי שחקרתי את הנושא לעומק והבנתי שהוא עוזר לשינה, וכנראה בלי פוטנציאל התלות של THC או ההשפעה הפסיכואקטיבית החזקה שלו. באותה תקופה היה למרפאה שירות טלפוני משלה למרשמים, במימון מלא דרך Medicare. כבונוס, השמנים שלהם היו הזולים ביותר למיליגרם שמצאתי. הם גם היו היחידים שסיפקו את ה-CBN שחיפשתי, בתוך השמן ה״ורוד״. האח ג׳ו היה מלאך. מספר הטלפון שלו אפילו הופיע בעמוד של Humacology, והוא באמת ענה.
כמה מילים על הדרך שבה השתמשתי בהם בפועל, כי זה חשוב. ה״צהוב״ היה CBD טהור עם טרפנים, והוא עזר לי מאוד בפני עצמו במהלך היום: תוך שעתיים החרדה הייתה דועכת. ה״ורוד״ הוסיף את ה-CBN שחיפשתי, יחד עם מעט THC, 2 מ״ג למ״ל, ואני לקחתי חצי מ״ל. הוא שימש בערבים כדי לעזור לי להירדם ולהישאר ישן. כפי שאמרתי, עם ה-THC הייתי צריך להיזהר. לילה אחד המזגן בחדר השינה התקלקל והייתי צריך לגרור את המזרן לסלון. האמת היא ששם ממילא הרגשתי בטוח יותר, אז המשכתי לישון כך עד שהפסקתי את הבנזו. כבר לקחתי את מנת הערב, וכפי שהתברר גם מעט יותר מדי THC נוסף על השמן הוורוד, כי בדרך כלל הוורוד לבדו לא הספיק. המחשבות שלי הפכו מוזרות ומקוטעות. איבדתי את תחושת הזמן. הרגשתי שאני נע בתוך חלום, עושה דברים חלקית ומודע לגמרי לכך שזה קורה לי. הצלחתי להעביר את המזרן, אבל בכנות זה היה אתגר! אחר כך דאגתי להירדם מיד. הדבר המוזר הוא שלא פחדתי: השילוב של CBD ו-THC הרגיע אותי כל כך, שאיכשהו הרגשתי בסדר עם זה. אבל זו חוויה מטרידה ותזכורת לכך שגם לתרופה שעזרה לי היה צד שהייתי צריך לכבד ולהיזהר ממנו.
הצל על החוויה במרפאת Humankind היה הרופא הפסיכיאטר שניהל אותה, ד״ר קרוסבי רכטין. במרץ 2024 אמרתי לאח ג׳ו שעם כל ההערכה שלי לשמני Humacology, לשינה עזר לי רק השמן הוורוד בתוספת כמות זעירה של THC טהור, עוד 1–2 מ״ג. הוא אמר שהם לא מייצרים שמני THC. בשמנים המאוחרים יותר שלהם, השחור שהחליף את הוורוד והלבן שהחליף את הכחול, הוציאו את ה-THC לגמרי. הוא הציע שאולי כדאי שד״ר קרוסבי יעבוד איתי ישירות. אחרי שג׳ו העביר אליו שרשור מיילים ביני לבין ד״ר מהטה, קרוסבי כתב שהוא נסוג מהטיפול בי, וצירף לעותק, אני מקווה שבטעות, גם את ד״ר מהטה וגם את ג׳ו. הוא כתב שיש ״יותר מדי טבחים במטבח״: יותר מדי רופאים נותנים לי עצות סותרות, ולכן ישאיר את הטיפול בקנאביס לד״ר מהטה. הרגשתי גל של חרדה כשראיתי שמהטה מכותב, ופחדתי שגם האגו שלו ייפגע והוא יפסיק לעזור לי. עניתי מיד, חשוף לגמרי: לא ישנתי, אני במצב שברירי, בבקשה אל תוותרו עליי כמטופל! כמה ימים אחר כך קרוסבי הוסיף שיש ״עוד קצת מעבר לזה״: המרפאה נסגרה למטופלים חדשים והחלה לסגור את השירות החינמי שלה, כי הוא גדל מעבר למה שהיה אפשרי, ואני המטופל הראשון שנמסר לו על כך. השמנים עדיין נמכרים, רק אצטרך להשיג מרשמים חדשים מרופא אחר או מאח או אחות בעלי סמכות מתאימה.
למען ההגינות, ההיגיון אינו מופרך, והשמנים שהוא וג׳ו התאימו לי היו אלה שבסוף עבדו. אבל לקבל בכתב הודעה שמחזירה אותי הלאה, עם עותק דווקא לרופא שהעצות הסותרות שלו היו חצי מהבעיה, בזמן שעדיין טבעתי בגמילה, פגע בי קשה. האח ג׳ו והשמנים באמת עזרו לי. ההחלטה מלמעלה בכל זאת גרמה לי להרגיש כמו נטל, רק מפני שיותר מאדם אחד היה מעורב בטיפול שלי.
אני רוצה לחזור שבועיים אחורה, עוד לפני שהתחלתי את שמני Humacology, כי לא רק הם עזרו לי. למעשה, שני דברים שהתחברו יחד שינו הכול.
הראשון היה התוסף Stabilium, שאמא שלי המליצה עליו למטופלים שלה במשך שלושים שנה. היא נשבעת בו לחרדה, לדיכאון וגם לירידה מתרופות SSRI. כבר ״ניסיתי״ אותו בעבר ולא התרשמתי. אבל הבנתי שמעולם לא לקחתי אותו כמו שצריך: לפחות ארבע כמוסות ביום במשך שבועיים, פרק הזמן שבו הוא אמור להתחיל להשפיע. המחיר תמיד הרתיע אותי, הוא יקר מאוד בישראל וזול הרבה יותר באירופה, ולכן לקחתי פחות מדי. הפעם התחייבתי: שש כמוסות ביום במשך שבועיים, הכמות שאמא שלי נהגה לקחת, יותר מההנחיה שעל האריזה.
הדבר השני היה, כפי שציינתי, שמני Humacology, שהתחלתי כמה ימים לפני שסיימתי את אותם שבועיים. והשילוב פשוט הכניס אותי למצב של זן.
כדאי להבהיר מה זה היה ומה לא. זו לא הייתה גלולת קסם אחת. זה היה שילוב, שהגיע אחרי שנה של למידה איטית: שמני הקנבינואידים, ה״צהוב״ עם CBD טהור וה״ורוד״ העשיר ב-CBD וב-CBN עם מעט THC לערב, התוסף Stabilium שסוף סוף לקחתי כמו שצריך, והתוספים שהוספתי לאורך הזמן: גליצין, NAC, מגנזיום גליצינאט, טאורין, אגמטין, תיאנין ועוד. בנפרד, כמה מהם עזרו מעט. יחד, סוף סוף, הם הביאו אותי ליציבות. עדיין לקחתי גם פרוקסטין במינון 40 מ״ג, שאולי החמיר את הבעיות עד אז, ואולי סוף סוף הסתדר עם מערכת העצבים שלי. בכנות איני יודע, אבל חשוב לציין זאת.
לא מיהרתי להפחית ברגע שהרגשתי רגוע. קודם נשארתי במצב השלו הזה שבוע או שבועיים, עדיין על 1 מ״ג, ונתתי לעצמי להרגיש שזה אמיתי. מצחיק: שנאתי את הבית שלי ואת הישיבה בכורסה כל היום, ופתאום זה היה הדבר הכי רגיל בעולם. בלי מחשבות שליליות שרצות ובלי להרגיש חסר ערך. ואז התחלתי לרדת, לאט ובדרך הנכונה. בשבוע הראשון הפחתתי רק כ-3% מהמינון הנוכחי. הפחתה מעריכית, תמיד אחוז מהמינון שבו הייתי באותו רגע, אף פעם לא כמות קבועה. גם הפסקתי את המיקרו־הפחתה היומית, שכבר פגעה בי בעבר כשהפחתתי יותר מדי ולא ידעתי איזה צעד גרם לבעיה. לקלונאזפם יש זמן מחצית חיים ארוך, כך שהצעד הבעייתי יכול היה להיות חמישה ימים קודם, ובמיקרו־הפחתה יומית פשוט לא מרגישים את זה מהר מספיק. הפעם קרה משהו חדש: כלום. בלי החמרה. בלי נדודי שינה. בלי סיוטים. בלי חרדה. בלי דיכאון.
מכיוון שזה היה כל כך קל, נתתי לקצב לעלות בעדינות: הגדלתי את האחוז וקיצרתי את המרווח, מפעם בעשרה ימים לכפעם בשבוע. כמה חודשים אחר כך כבר הייתי בלי התרופה. אחרי הכול, אסון ההפחתה בחלב, ההפחתה במים, ביעותי הלילה והשנה הנוראית, הסוף היה כמעט נטול דרמה. זה פשוט עבד.
סיימתי את ההפחתה באוגוסט 2024. סוף סוף, אחרי שמרשם לא זהיר פירק לי את החיים, הייתי חופשי ממנו. כשהפסקתי, במינון 0.025 מ״ג לפי מדריך אשטון, היה לי שבוע שהייתי מתאר כקצת יותר חרדה מהרגיל. משהו שאדם ״רגיל״ אפילו לא היה מתעכב עליו מעבר ל״יש לי קצת חרדה השבוע, לא סיפור גדול״. אחר כך הייתי בסדר. למעשה, טוב יותר משהייתי אי פעם. הדיכאון נעלם. החרדה נעלמה. הרגשתי אמיץ. הרגשתי נחוש. הרגשתי שמחה. וישנתי טוב! ידעתי שבשלב מסוים אצטרך להפחית גם את הפרוקסטין. אבל עכשיו כבר ידעתי איך, ולא תכננתי לעשות את זה עדיין, כי הוא עבד כמו שצריך. הייתי צריך לשקם את החיים שלי, וזה היה הצעד הבא!
עברתי את זה בעצמי, והיום אני עוזר לאחרים לעשות את זה עם תוכנית, בלי לנחש. שיחת ההיכרות הראשונה, בת 20 דקות, היא בחינם וללא התחייבות.
לקביעת שיחת היכרות חינמית ← או קראו איך אני עובד ←